|
בין כל האורות בעיר הגדולה
עיני תופסות תמיד
רק את המשרדים הכבויים
ובדמיוני הם הכילו אנשים אפורים
|
את עוזבת לאט
רומזת לי בעדינות
לבנות ולעצב
מחדש את סף הכאב
עד לנקודת הסיום
מוכן, מזומן, מאומן ללבד.
|
התחייבתי לסיים שיר
זה עם מילים
שיכבשו אותך
יאחדו אותנו מחדש.
|
אני נזהר עם המילים,
כיאה לשיר פרידה
של אחד המוותר
על הזכות להשאיר חותם.
|
אני שוכב במיטה וממתין לך
אין בי פליאה
איך כל שנה את מוסיפה עוד שעה
לזמן בו אמתין לך
|
|
|
הוא שאל אותי אם
אני מצטערת על
משהו שעשיתי, אם
יש בי חרטה.
אמרתי לא. שלח
אותי לגיהנום.
מי אמר שאין בו
רחמים, באלוהים
שלנו? |
|
