|
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא רוצה להיות סופרת.
לראות את הספר שלה בספרייה, לשמוע אנשים שנהנו ממנו,
שהוא השפיע עליהם.
במשך השנים היא הבינה שבמדינה שבה היא חיה, גדולים
הסיכוים שכשתהיה גדולה לא תהיה סופרת. כבר לא ילדה
מבינה שבעצם מעטים הם האנשים שעושים מה שהם רוצים
בחיים.
האם תהיה סופרת? מי יודע. נחיה ונראה
בפעם הראשונה מזה חודשים הוא הרגיש שמח באמת, הרחוב שהוא צעד
בו נראה זוהר ולא משעמם- could life be any beter?
|
היום בו החברות שלנו מתה, התחיל כמו בכל יום רגיל. בעצם לא
רגיל כי זה היה טיול שנתי, את יודעת: כל הצחוקים וההתרגשות,
אפילו ההשקמה המוקדמת לא הפילה את רוחנו.
|
אני בוהה על הקיר כבר שעה בתקווה שהוא יציע איזשהו פתרון לבעיה
שמטרידה אותי כבר ימים, שעה ושום פתרון, שום כלום.
זה הכל בגללם - הצללים שעל הקיר שלי. יש צללים על הקיר, הם
רודפים אותי ואני משתגע.
|
המוזיקה התחילה והיא סגרה את אוזניה לעולם: זה הזמן שלה ואז
המוזיקה נגמרה והיא נשארה לבד. היא רצתה מישהו או משהו שלא
ישפוט ולא יבקר אותה, רק יבין. מאוחר מדי היא הבינה שהבקשה שלה
לתמיכה מאנשים היא מוגזמת. כשאפילו תודה פשוטה אי אפשר לקבל
בארץ הזאת.
|
היום הוא יומי האחרון, כבר שבועות שאני מתכננת את היום הזה:
בחוץ ירד גשם, כאילו השמיים בוכים על כוונוותיי.
|
היא עמדה מול המראה, בוחנת את עצמה בה: שתי צמות בלונדיניות,
עיניים ירוקות גדולות שהיו עכשיו אדומות ונפוחות מבכי וגוף נשי
מלא בקימורים, עטוף במעיל שחור גדול ששניים מכפתוריו עפו
ממקומם.
|
הולכת ברחוב, שקועה במחשבות,
וכל האנשים נראים אותו דבר, נראים כמוך.
מכל הדברים שאפשר לומר לבן אדם, לך אומר דבר אחד,
אחד בלבד,
|
כל בני האדם פחדנים הם. כולם. וכל מי שאומר שאין זה כך הוא
הפחדן הגדול מכולם. כי כל בני האדם לובשים מסיכות כדי שיאהבו
אותנו - כי אנחנו מפחדים שאנחנו לא טובים מספיק כמו שאנחנו.
|
|
|
תנו סיבה!!!
תנו סיבה!!!
מארי אנטואנט
שניה לפני
הגיליונטינה |
|
