|
 קרן אור בחשכת היער; צילום: נח שמיר |
נולדה בראש השנה, שנת 1986.
תחילת השנה הביאה עימה חיים חדשים..
חיים של ילדה עם זיכרון צילומי, שחיה ומתפתחת באור
אדום.
כמו אור אדום בלבד של חדר החושך במעבדת צילום,
יש בה אפלה אך חיים שלמים מתחילים עם צילו של האור
ויוצרים את שרק היא חולמת וזוכרת, ומשם היצירה והרגש
מתפתחים..
מקווה שתהנו לקרוא..
הריח הספק חריף ספק חמוץ, הטעם המתקתק
הידיעה של שנייה יכולה להוסיף או להרוס
כמו הדמות, כך הנצח
|
כאבים אחרים נחרטים
משכיחים את כאבי העבר
העתיד
הווה של רצון ליותר
|
מיליון פחדים מציפים את הלב
והוא, בחיים לא יבין
|
לשכב במיטה, בלי לישון
הדמעות באות ברצף
הלב כואב, צועק
כמה יוכל לספוג..
|
והנשמה חוגגת, רוקדת סביב עצמה ומחזיקה בשלך יד ביד
מגיעה למקום עמוק בי, בחיבוק עוטף ומכיל את כולי
|
מה שצריך לקרות יקרה בלאו הכי, כך יקרה
נושמת לרגע ומשתהה, מתרחקת כדי להסדיר מחשבה, נשימה
מחבקת, נושקת לליבך ושואבת את חיוכך
|
פוקחת את עיניי למילותיך המבשרות את העתיד לבוא
נושקת בחזרה כעומק המחשבה, עומק המילה, בחיבוק
אוחזת עצמי מולך
|
אי אפשר לשחזר
אי אפשר לחוות
שום דבר אחר
מלבדך
|
לא כמו שמרגישה שראויה, קצת יותר
תווית ישנה מתגלה, חושפת כתביה
תכולה, תאריך תפוגה של רגשות
והתחושות מציפות, עולות אל הגאות
|
שוב אותה התחושה, מעיין חוסר אונים כזה שהורג אותי. שוב
שוב אותו ריק שאי אפשר למלא, אותם שברים שאי אפשר לאסוף
|
כי הכל ממבט חותך אחד חדש
זוג עיניים חדשות מתרוצצות מולי, שלו
מפליגות עם הדמיון שלי, התאווה, פנטזיה..
|
|
|
אין כמו למות
במדים של צה"ל
עם תואר רופא,
כיפה על הראש
ואלוהים
כתירוץ.
ברוך גולדשטיין
מוצא נחמה
דמגוגית. |
|
