|
עמרי זרביב נולד ב1987.
דף חלק ולבן שאט אט, כמו כל בן אדם, הוכתם בכתמי
הזמן, ובקימוטיו.
הגיע יום בו עמרי החליט להפוך את הדף וללטפו עד
שהתיישר.
כיום עמרי הוא דף חלק, כמעט, ולבן, כמעט.
עדיין אפשר לראות את כתמי הזמן הדהויים, וכמו כל
קמט, גם לקמטיו של עמרי אפשר לראות עדיין זכר.
אבל עמרי מאושר.
"לא. אל תבכי. את יכולה ללכת. להפסיק לעשן? לכבות את
הסטריאו?"
"לא. לא. עזוב לא חשוב. זה לא קשור אליך"
רוני חייכה את אחד מאותם חיוכים שמחייכים כשבוכים, שיעזבו
אותה.
|
"בסדר. קצת קר אבל אתה יודע - צבא!" שיקרתי. פחדתי פחד מוות.
אני מפחד למות, אני אולי פחדן, חלק יגידו פסימיסט, חלק ריאליסט
- אבל זה לא משנה את העובדה שאני יושב, עזה פרושה לפניי, ואני
משקשק,
אני מטרה לגיטימית עכשיו.
|
פוקח את העיניים במאמץ אדיר, מרגיש את הכאב עוד מהדהד בלסת
שלי, מנסה להתרומם, קם לאט, מתנודד, מרגיש חסר אונים. נעמד
לבסוף, מנסה לקמוץ את כף היד שלי- לא מצליח, מחליט להפוך את
האגרוף לסטירה, אבל המניאק מפיל אותי לפני שאני מספיק להרים את
היד.
|
המים קפואים. הם חודרים לי לאוזניים ולאף, נספגים בג'ינס,
בחולצה ובמעיל, נכנסים לנעליים והופכים אותן למשקולות, לא שזה
מפריע לי, הרי בין כה וכה התיק שלי מלא כולו בסלעים ובאבנים
שינטרלו כל אינסטינקט אנושי לחיות.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
