|
כל רגע אני כותב משהו חדש,
אבל שנים שלא כתבתי משהו מהנשמה.
ככה זה שכתיבה היא מקצוע.
התחביב הופך למטלה.
יושבים בבית שותים מיץ תפוזים מקנקן פלסטיק כחול, 3 כוסות
ומחפשים תירוצים איך לשפוך את הלב בלי לצאת הומו.
"בואו נשחק פוקר"
"מתאים. אבל איך נעשה את זה?"
"נרשום נקודות."
"אז צריך עט ודף."
|
ביום חמים בתחילתו של עוד חורף יבש התהלכתי לי בת"א חמוש
במשקפי שמש כסופים, שיער מחומצן וווקמן. הכל התנהל לו בהילוך
איטי בעת שמוזיקת רוק רועשת החרישה את אוזניי. כל מה ששמעתי,
מעבר להלמות התופים וצריחת המיתרים, הייתה נשימתי.
|
כל חיי הם סרט, כל תנועה שאני עושה מתועדת במצלמה שמלווה אותי
כל הזמן, כשאני אוכל, ישן, הולך, מדבר, רוקד, מזיין, לומד
ואפילו כשאני מחרבן. זה לא קל להיות כוכב קולנוע.
הדבר שמבדיל אותי משאר השחקנים זה שאין לי כוכב בשדרות הוליווד
בקרית מלאכי (לוס-אנג'לס).
|
נשמע היה כמו נעימה שנכתבה במיוחד לפרק האחרון של דברי הימים.
של חייו.
מאחור לא יכולתי להימנע מלשמוע אדם קטן שצורח לתוך פלאפון: "מה
זאת אומרת הוא אמר שלא יגיע, תאמר לו שאני אשרוף אותו.",
נכוויתי בעור התוף לשמע דברים אלו.
|
היא רק אוהבת אותו, הוא רוצה הרבה יותר. אבל היא? רק אוהבת
אותו, לא יותר. הוא ניסה להסביר לה כבר מיליון פעמים שזהו,
שאין יותר מזה ואף אחד לא יתן לה גלידה ורודה
|
סתם מוזיקה של אנשים חסרי ריגושים אמיתיים. קצב מתדפק על
רשתיות העיניים המזוגגות שבוהות אל עבר מקור הרעש ללא הבעה.
מתחת לזכוכיות חי עדיין ים של דמעות בסערה מתמדת, עצוב מהעובדה
כי נכלא בעול כורחו אל כלוב שקוף
|
"זה היה קרוב" חשב לעצמו. במבט חפוז, תוך כדי כניסה לחדרו, תר
על שולחן האוכל במטבח אחרי ראיות מפלילות. הוא נכנס לחדר ודפק
חיוך משועשע לעבר הגופה שהיתה מוטלת לה על מיטתו.
"יהיה בסדר!" לחש, ידיו על מותניו.
|
|
|
כתבתי כאן סטירה
מבריקה על הימין
הקיצוני, אבל
היא צונזרה, רק
בגלל שכתבתי
ברוך גולדשטיין |
|
