|
 81034821
עומר נסטה (1986).
"למות, לישון, לחדול
לשים קץ לדאבון הלב"
הכול היה סתם..לא אמיתי..
הכול קרה בחדר אחד קטן שהיה החיים שלי
|
הם דחקו בי לעזוב ולנטוש עד שזה כבר הפך לחלק ממני.
כמעט עזבתי לנצח, כמעט נכנעתי להם.
אבל אז נזכרתי בלורה.
|
לא אוכל אותך לשכוח
אבל את זה כבר לא תוכל להבין אף פעם
כאב לב, לא נגמר לעולם.
|
כן גם ברגעיהם האחרונים
כל מה ששינה להם היה
שאנחנו לא נסבול, לא נבכה
לא נתאבל עליהם בצער
|
הם פשוט מתו לי מול העיניים...
|
הידיים לצידי הגוף, שמוטות
ופשוט מתמכרים לתחושה.
|
כמו שהיא נשארה איתו למרות החתכים בידיים, כך אני נשארתי איתך
למרות החתכים האינסופיים שהשארת לי בלב.
|
קשה לי פה
מחפשת תשובות
רוצה פתרון
אני לא יכולה לשלוט בדמעות
הם פשוט זולגות בלי הרף
פשוט כי בא לי לבכות
|
שניה אחת..
סיימה בשבילי את היום האחד.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
