|
יליד 1986.
האוטובוסים נסעו ונשארנו רק אנחנו, גדוד שלם שבחיים שלו לא
העלה על דעתו שייכנס ללבנון. הסתדרנו בשני טורים על הכביש
כשגדר המערכת משמאלנו. אף אחד לא צייץ אפילו (דבר נדיר
בגדודים), הדיה בטור הימני ואני בטור השמאלי כשמאחוריי
הפאראמדיק.
|
"קרה משהו?" הוא שאל אותי לאחר שהוא שם לב לצבע הפנים שלי -
"דרסת עכשיו ילד..." אני עונה לו במבטא הישראלי הכבד שלי.
|
הם שילמו לי אלפיים מאתיים דולר בשביל שאהיה שפן ניסוי, ונתנו
לי הבטחה שלמקרה שכל העניין יתפרסם, אני אקבל את הקרדיט המלא
ואהיה ידוע כ"הבנאדם הראשון שהצליח לעבור מקום בלי לעבור דרך".
|
התכנסנו כל החבר'ה שמתו באותו שבוע בחורשה שלייד שערי גן עדן.
|
היה עדיף שבאותו רגע הייתה קמה והולכת, מצידי - רצה או אפילו
רצה וצועקת, אבל למה לעזאזל היא חייבת להישאר במיטה שלי, ועוד
לרצות לעשות אחד לשני נעים בגב או אפילו שנשכב בתנוחת כפית.
|
פתאום באגס באני התיישב לידנו ושאל על מה מדברים, אמרתי לו שעל
צבא, "אחחח תקופת הצבא" הוא אמר ונאנח.
|
בתכל'ס, אין לי אף חבר שנהרג. יום אחד אני ועודד ישבנו אצלי
בבית ואמרנו שוואללה, זה חסר. אין לנו על מי לבכות ביחד, ועל
מי לספר. אנחנו צריכים חבר אחד מת כזה.
|
אם אי פעם מצאת את עצמך יושב ברכב ונוסע בלי מטרה, סימן שהגעת
למקום נמוך".
|
"מה אתה עושה?" שאלה אותי שני בזמן שלקחתי את את החפירה ביד.
"מה נראה לך?" השבתי בתוקפנות תוך כדי שאני מתחיל לעבוד במרץ.
"די, נו, לא שוב", היא אמרה, נואשת, ואני הייתי בשלי - חפרתי
וחפרתי.
|
כשעלה לאוטובוס הוא התחיל בנוהל הקבוע של החזרה הביתה, פלאפון
על שקט ותיק במושב ליד. זה לא שאם מישהו היה בא לשבת לידו הוא
לא היה מזיז את התיק, אבל בכל זאת עדיף שקודם ימוצו כל שאר
המושבים הריקים.
|
ואז הגיע רגע הבלבול הקבוע: התקווה. הסתכלנו אחד על השני,
מנסים לבדוק מי יעמוד ראשון ובכך יעמיד אותנו יחד איתו. אבל אף
אחד לא עשה כלום, ואני בתור "החדש" בטח שלא אהיה האוונגרד.
|
יושב על ספסל ומסתכל על הכלב שלי מזדיין.
|
נראה לי שהמשפט ששמעתי הכי הרבה בזמן האחרון זה "אתה אחלה של
בנאדם, אבל..."
|
התנדבתי להיות האסטרונאוט הראשון שהולך להישאב לתוך חור שחור.
מדובר במשימת התאבדות לכל דבר, אבל אני הייתי מוכן, גם ככה היו
לי נטיות אובדניות.
|
אני לא אשכח את הפעם הראשונה בה נפגשנו. זה היה בגיל חמש,
כשסבא שלי לקח אותי לראות מטוסי קרב נוחתים ברמת דוד.
|
התכוננתי לניתוח הבא, דובר באישה בסביבות גיל 30, כנראה משהו
בלב - צריך לפתוח אותה ולראות מה הולך שם.
|
באותו יום דווקא היה בא לי ללכת למסיבה
|
אם מקודם הכסא נהיה לא נוח אז עכשיו הוא כבב התחיל להצמיח
קוצים. התקרבלתי בתוך עצמי כמו עובר, השפלתי ראש ואמרתי בחוסר
ביטחון טוטאלי: לא יודע, זה פשוט לא זה לדעתי...
|
אני חושב שזה היה לפני יומיים שברחנו משלוותה, אם ספרתי נכון
את שקיעות השמש. מאז אני ושוקי החובש המלווה דוהרים בסוברו
העתיקה ומחפשים את ראש פינה.
|
הגעתי להלוויה של אמנון. אחרי הכל לא נעים לא לבוא להלוויה של
מישהו שהיה איתי באותה מחלקה בשירות הצבאי.
|
בחלומות אתה תמיד אדיש, ועכשיו אני בא לקחת אותך משדה התעופה.
התנועה כבדה ואני מפחד לאחר, אך לבסוף אני מגיע בזמן ורואה
אותך יוצא אלי עייף, רגוע ויפה. אתה לא מתרגש לראות אותי, אבל
אני מחבק ובוכה.
|
ושוב אני אסתכל עליהן במבט עייף שכזה עם עיניים חצי סגורות -
מה הן כבר יכולות לחדש לי?
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
"הכי אני אוהבת
אנשים עם
תותבות. הם לא
יסתכנו בלתת לי
ביס..."
סוכריה מסבירה
לאחותה הקטנה
דבר או שניים |
|
