|
נולד ב1984 בגבעתיים ומתגורר כיום ברמת-גן. עשה
תיכון במגמות ספרות ותיאטרון ב"בליך", וכרגע בגרעין
נח"ל של ה"חברה להגנת הטבע".
נראה לי שזהו, אולי....דיאט קולה. יופי. "הבאתי במיוחד
בשבילך", הוא אומר מאחורי גבה.
היא מסתובבת ומסתכלת עליו בחיוך. "תודה".
כדאי להגיד לו שלא יביא יותר, לא?
|
ואז, במזל מתוזמן היטב, הודיעו שהיה פיגוע בנתניה, וכולם מיד
התיישבו וצפו בחדשות, ופתאום היה על מה לדבר ובמה לבהות, וכל
ההורים צעקו מיד לילדיהם את שתי המילות הקסם, ותוך מספר שניות
עמדו שלוש-עשרה אנשים מול הטלוויזיה ובהו במלון עולה בלהבות
נתניה
|
"רגע! איפה אני?", צרחתי פתאום, "לאן הגעתי? למה אני יושב על
כורסה ורודה? ומה זה מסביב? ציורי פרחים? מוזר..." היא ישבה
מולי. משום מה, היא נראתה מבוגרת יותר. עדיין יפה, אבל היו לה
מעט קמטים מסביב לאף ולחיים. היא בדיוק מרחה עליהם קרם.
|
בכל עיר, בכל הר, בכל שדה, בכל יער- הכל ירימו ראשיהם, מוכנים
להיגזל ממקומם על-ידי הרוח. הרוח אינה קרירה, היא מחממת, כיוון
שכל העלים נישאים עמה.
ואז תגיע הסערה.
|
הארנבות שהגישו לנו את ארוחת הבוקר בכלל לא הרגישו את הזעזוע
שעבר על המטוס מעל חופי אטלנטיק סיטי. בזמן ההתרסקות הספקתי
לשמוע צחקוק קטן של ציפור שפרצופי מזרה - האימה שמבעד לחלון
שיעשע אותה מאד.
|
משתדל לא להביט בעיניים של מקבץ הנדבות מצד שמאל. אולי ניתן לו
שקל. אולי נעצור עכשיו. בצעד הבא. טוב, אז בפעם הבאה. אני
מיוחד, אני מיוחד. איך אף אחד לא רואה את זה פה? אוי לא, הם
חושבים שאני בדיוק כמוהם! אני לא, אני לא! אתם לא רואים
שאני....
|
בתוך הרחוב שלי יש בית-כנסת.
בתוך טופס בחינת-הבגרות שלי יש חלקיקים צבעוניים.
בתוך מישהו שאני מכיר יש גידול ממאיר.
|
אישה נוהגת במכונית. שעות אחר-הצהריים. היא לובשת חולצה קצרה
ומכנסיים ארוכות, נראית כבת 40+.
שומעת רדיו, שיר שמח מתנגן. היא נראית מחויכת, רגועה.
השיר נגמר, הקריין ברדיו מתחיל לדבר.
|
|
|
שני הדברים
שאומן היה רוצה
יותר מכל:
1. למות
2. להישאר בשביל
הרווחים. |
|
