|
"כשאתה גר בכפר דייגים קטן לצד הנהר," אמר הגמד ומתח את
איבריו, "כל דבר נשמע לך אגדה. אבל כשאתה יוצא לדרך, אתה מגלה
שחיים בכפר קטן הם אגדה, והחיים שבחוץ אמיתיים הרבה יותר."
|
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן
רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים
שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע
אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
|
כעס נורא מילא את פניה של האישה, שערה התנופף באוויר בלי שתנשב
בו כל רוח. עיניה יקדו בזעם עז, וקור נורא בקע ממנה. דיה
הרגישה שעוד רגע, תקפיא אותה האישה במבטה או תפוצץ אותה
לרסיסים.
|
"העיניים מכזיבות פעמים רבות..." אמר לו הזר, כאילו קרא את
מחשבותיו. הוא הניף את מקל ההליכה שלו מעל התהום, ולעיניו
ההמומות של ישון התפוגגה התהום ונעלמה!
|
"נו! זו הראיה הטובה ביותר שאני צודק. אתה באמת חושב שמרגל
יגלה מי שלח אותו?! איזה מרגל יעשה דבר כזה?! מרגל טוב יעדיף
למות ולא לגלות את מטרת שליחותו! אני מתפלא עליך..."
|
"הדברים עמוקים, דיה," השיבה חיננית, "קשה להסביר את הכול על
רגל אחת, בייחוד לא כאן ועכשיו. אך אני איני מכשפה, וודאי שלא
קוסמת. אני מחוללת אורות. המופתים והאותות שאני עושה אינם
כישופים וקסמים, חלילה."
|
מאז שנכנסו ל"מאורת הלילה" שתחת ההרים וגילו את העמודים האלה,
נשכחו ממנה כל הבהלה והאימה מהנהר. העמודים העתיקים והמסתוריים
עוררו בה מיד את הסקרנות שאפיינה אותה כל כך. מי העמיד אותם
כאן? ולשם מה?
|
כשהייתה קרובה יותר, הבחין גם ישון שנערה יושבת באמצע הרפסודה.
כעת היה אפשר לראות שסביב לנערה עופפו שלוש ציפורים קטנות.
האור שהאיר את האפלה בקע מהן.
|
|
|
כשהייתי בחופשה
מישהו הפיץ
שמועה שאני מת!
ראיתם אולי איזה
ניטשה בסביבה?
אלוהים. |
|
