|
בחלומי פגשתי את רילקה, רומי, גתה, הרמן הסה
ואחרים.
חיככו ביד קמוצה את זיפייהם הקרים והמתפוררים, כיחכו
מעט בחוסר נוחות -
"תראה, זה לא בדיוק שירה, חסרה העוצמה, אולי גם מקצב
לא יזיק, ואיפה הנפש שלך מתגלה ?"
מפח נפש, הסתובבתי והתרחקתי מהם,
פסעתי צעדים ספורים,
הסתובבתי - "אתם יכולים לקחת את המקצבים שלכם
ולדחוף
אותם עמוק בתחת המת שלכם !"
הם נעלמו, ואני נותרתי עם הכתבים שלי..
קח אותי למקום ההוא,
לראשה של פסגה עגלגלה,
לערוץ נחל ריחני,
למעיין שעוד לא גילו.
|
כמו גוש ענבר,
עוצרת בתוכה רגעים,
רגשות חזקים שהיו וחלפו,
|
בשניות הבורחות מהר, במבט היוצא
מהאין שלי, מהתוהו שלך,
נוגעים אנו באינטימיות המקסימלית
באינסוף
|
יציר חלציי היקום,
ללא מקצוע ומטלה,
מעביר את יומו ברביצה.
|
הדביל הבא שיִכָּלֵא ביופיך
יהיה אצילי מבחוץ, אך פרוע בנפשו.
הוא יטפח בית, קריירה, ילדים,
ויכתוב שירים אירוטיים.
|
מדליק נר בחשכת זיכרונותיי,
לוקח צעד אחורה,
והם שרים לי
בלדות ליריות צרופות.
|
היא מזיעה וקצת עצובה, קצת שמחה.
שעות של ריקוד צמוד, ולסיים לאורך הלילה, התגפפות הרמונית,
היא יודעת בדיוק איפה לגעת, מתי לגעת.
|
רבות הנפשות שאמרו
"אני לא יודע, אולי אחר כך, אני עוד צריך לחשוב על זה"
רבות הנפשות שלא חשבו על זה עוד.
|
פני השיש הקרירים שלך מופנים לעבר האופק,
כנפי השיש מקופלות, מקבלות ליטוף,
מאור הירח, ואני,
|
עץ על גבעה ירוקה,
פירותיו כאבני רובי לאור השקיעה.
|
זו פשוט עוד שורה,
הנייר שבו היא מפולסת יצהיב שוליו,
היא תעזב מאחור,
כמו על השאר
|
אתה מכיר את התחושה הזו.
זאב כלוא בכלוב,
עפעפיו על חצי אישוניו,
שפתו התחתונה שמוטה מעט,
אתה יודע שאם רק הם יושיטו יד, או כן, אם רק.
|
בין העצמות המתפוררות,
מבעד לאבק המאבקים
שנחת על הקרקע,
עולים להם גבעולים עדינים,
|
מוצא מדי פעם אבן חן במחשכים,
או מעין שוצף מים רעננים
במעלה הזרם של הדברים.
|
מרחוק אני מדמיין אותם, שמוע את קולותיהם, גלגול צחוקיהם,
נשיקותיהם, נקישות כוסותיהם ועקבותיהן.
לפיכך היא מגיעה,
מהדהדת באוויר,
הבל פיה קריר,
אותי מפתה.
|
שניית אוויר דליק של פסגות
נשרף,
צונח בבעתה למישורים.
|
חשקתי להיצמד כך לרחובותיה לנצח
לסמטאות העייפות לאור בוקר
להתמתחויותיה המתגלות מבעד לתריסים המוגפים.
|
המבוכה התעוררה בידי ההבנה,
שמים עלה תאנה,
|
את תברחי לפני שידי יפסיקו לרעוד,
תברחי לפני שאספיק לישר מבט בטוח.
|
מה אתה מפחד ?
הרי היית שם כבר,
מרה שחורה מתלבשת עליך מלמטה
|
נהג הקטר צופר,
את מתעוררת, הרכבת מאיטה ועוצרת בתחנה לא מוכרת.
מתוך הרגל את יורדת מהרכבת
משפשפת עיניך מהשינה ומתחילה להתבונן בדברים.
|
שביל האבנים הנוצץ
מעל שטף הזמן,
עליהם רוצה אני לקפץ
לא יודע לאן.
|
העיר דיברה עם הגשם
הוא הביא לה בשורות מימים רחוקים
בם השמש עוברת יום יום
מלהיטה, מספרת לים על ערים.
|
לא משנה כמה חול נפזר,
הדם יבש לבסוף,
אך לא יעלם.
|
אל תפחדי מדמעה
טיפה קטנה שמפנה קצת ממליחותך
|
צילום דיגיטלי של שמיים דרך שלוליות
|
ביש, פוספס, כל ציפור עפה ליעדה
|
ככה, מדי פעם תצא מהנהר
אני אחכה לך בדיוק כמו שאני עכשיו
על הגדה
|
|
|
