|
.
יש משהו במבטים ישירים שתמיד גורם לי להסיט את העיניים, לא
לחשוף יותר מדי, אבל לא בשלך. בשלך אני טובעת, ואתה יושב שם
ומצית לעצמך סיגריה, ומציע לי גם, והיד שלך שמציתה לי את האש
זה הדבר הכי אינטימי בעולם.
|
ותיארתי לעצמי איך אספר לו פעם שהייתי משחקת במשחק הזה, של
לנחש מה בדיוק הוא עשה, ובדמיוני הוא תמיד היה קשוב ומעוניין
במה שהיה לי לומר, והיה בינינו מגע גופני כלשהו כשדיברתי,
חיבוק או הישענות על כתף או לפחות נגיעת ברך בברך.
|
יש לכם מושג איך זה לעשות את זה כשריח הים וקולות הגלים קרובים
כל כך? את מה, תשאלו. חטטנותו של האדם היא סימן למיאוסו בחייו
שלו. תאר לי את שלך עד הפרט האחרון ואשתה בצמא כל מילה. חיי
שלי מלאים בהבלים, תחשוב באנחה. אישה שהתרגלתי אליה יותר מדי,
ילדים צווחנים.
|
הצלחה זה סיפור פשוט. למה כולכם מביטים בי בתמיהה? אני אומר
לכם, זה פשוט. ממש כך.
|
הנה, אני מתחילה לשכוח אותך. חלקי זיכרונות נפרמים, מתפזרים,
מסתחררים ונעלמים, ואני מניחה להם. אני כבר לא מחזיקה בהם
בכוח. שכללתי את השקרים, הידקתי את המסכה. כאילו מעולם לא
התקיימת.
|
ב. היא בחורה רגילה, מלבד העובדה שהמאהב שלה מבוגר ממנה
בשלושים ושתיים שנה. בזמן האחרון היא מרגישה קצת מדוכדכת אז
היא עושה קצת שטויות. היא מתחילה לעשן ובימים ממש (אבל ממש)
משעממים היא שותה קצת אלכוהול. זה לא כל כך נורא לאור העובדה
שיש אנשים שהורגים ואונסים
|
היא בודדה יותר מהאדם שנחת על הירח וגילה שהריקנות נובעת לאו
דווקא מחוסר ההצלחה, אלא מהתחושה שאחרי הכיבוש, אתה נשאר ריקני
ומשועמם, כי המטרה כבר הושגה.
|
לבד יכול להיות נחמד לפעמים. לא תמיד. לרוב לא. אבל עד שלא
יבוא מישהו אחד, מיוחד, האחד שמתאים, הלבד יישאר כאן לצידי. עד
אז אני והלבד זה צוות די מאוחד.
|
אתה ישן טוב, שנת ישרים אתה ישן. משום מה אני לא מצליחה
להירדם, עניינים לא גמורים מסתובבים לי בראש ומענים אותי
באיטיות רבה. אני מביטה עליך, גומרת בליבי לעזוב אותך, ואז
אפילו זה נגמר.
|
נכון שכשהקולה עומדת להיגמר כבר בקושי יש בה גזים ויש לה טעם
מגעיל וממש מתאמצים לסיים אותה עם פרצוף מעונה? ככה זה הרגיש
לקראת הסוף.
|
כשהוא חזר הביתה, לא הייתה לה שום בעיה להביט בעיניו, היא לא
חשה אשמה או בושה, כאילו מה שקרה קרה לגרסה אחרת שלה, אולי
בעולם מקביל, זרה גמורה שלא חייבת דין וחשבון. מישהי אחרת.
אולי זו הייתה העייפות? אך היא ידעה שזה לא זה. היא פשוט
זיקית, שמסוגלת לשנות את איש
|
הריח שלו דבוק לכפות ידיה המזיעות והיא קוברת את פניה ומנסה
שלא להתאהב מחדש, הלב הוא שריר, ולכן אינו יכול להישבר, אבל
היא מרגישה בשברים החדים שפוצעים את החזה שלה מבפנים, ואולי
הלב שלה בכלל עשוי ממשהו שונה, משהו שביר.
|
תכריך של שקר עוטף את גופי העירום, שאני נהנית להביט בו יותר
ויותר. הוא לא מביט בו, לעומת זאת. בחושך אני מרגישה את
מבוכתו, את הבושה שמציפה אותו, את ההתנגדות שבשקט המתוח שנמתח
מעלינו כמו אריג גס.
|
היא חשבה שזה הסתיים, שזה נגמר כמו שנגמרות לפעמים הסיגריות
בחבילה והיד המגששת מופתעת מריקנותה של הקופסא, מהיעדר הסיפוק
המיידי הטוב. ואתה ממשיך לחבילה הבאה, משליך את המעטה הריק
ושוכח ממנו כלא היה.
|
בכל פעם שאני יוצאת לדייט אני עוטה שכבות על גבי שכבות, כמו
מתנה שעוטפים יפה יפה. אני שוטפת פנים טוב טוב ומעלימה סימני
דמעות ואכזבות עם איפור לא עדין, שמסתיר פנים עדינות.
|
איך זה לעזוב מישהו שרק התחלת לאהוב? זה כואב. את מנסה להתעלות
על הכאב, לשכוח שזה קורה לך, וכן, זה בהחלט קורה לך, ובאשמתך.
התחלת להתמכר ואז ראית פרסומות עם אזהרה חמורה בנוגע לסכנות
ההתמכרות ונבהלת, אז חתכת מהר, בגסות, ואיכשהו, בדרך, חתכת גם
חלק מעצמך.
|
לחיות באשליות פירושו לוותר מרצון על המציאות.
אני מעמידה פנים שאני לא מרגישה.
זה קצת כמו להסתובב בחוף של נודיסטים, לבושה.
אתה לא מבין על מה כל המהומה.
|
אף אחד לא אמר לי מה עליי להיות.
אני זאת שכלאתי את עצמי בין האותיות.
|
יחד צוררת קנאה צרת עין
עם זעם כבוש ובוער
בעדינות מחדש מסדרת,
אולי בסוף אתגבר.
|
יום ההולדת שחלף היה מלא תוגה.
בלי נרות ובלי עוגה.
רק מחשבות על העבר, וערגה.
|
לאן שלא יפנה עיניו
זוגות הולכים יחדיו
יד ביד
|
עצוב לי בלעדיך.
מה זה עצב?
הא. זה משהו שאנשים המציאו כי אף פעם הם לא מרוצים
ואי אפשר רק לכעוס או להיות מתוסכל.
(אז הנה רגש נוסף לרשימה. נאצל ביותר)
|
כמו מלאך על כתפיי
הו מה גדולה הישועה
משגיח מאחורי הסורגים
רק תן לו זמן
|
אני חושבת שאתה מכולם מבין למה אני לא ואולי
אולי
אתה מביט בי וחושב שכל המילים האלה היו ריקות. כמו קליפת שום.
|
|
|
צ צב צבי צבים
צבי הנינגה
לא ככה הולך
השיר
של הסדרה הזאת
נו... איך
קוראים לה...
"נחמן מאומן"? |
|
