ואני יודע שיש שאומרים...
כאלו שלא מאמינים
חוטאים בשם אכזבתם
ולכן בשם הזמן שיטשטש את המילים
ויצהיב את הדפים הלבנים
אבקשך לחרות את המלים
על לוח לבך לעולמים


אוהד אלוני, יליד 77 לאחר שלוש שנות שרות ביחידת
אגוז, משתחרר ועומד ביעד הראשון (באיחור קל) ספר
שירים עד חצי שנה אחרי השחרור. קצת מתפשר (כריכה
רכה) כי אין ברירה. וכי כבר יודע ש"אל תסתכל
בקנקן..."

את לבנון כל אחד אהב מסיבה אחרת. אחד אהב בגלל
ההתרגשות והאדרנלין שלפני הכניסה, שני בגלל הפחד.
אישית אני הכי אהבתי את לבנון בגלל "שלושת הימים
שלפני...". שלושת הימים שלפני כל כניסה, הם הימים
בהם אתה הופך להיות האדם החכם ביותר בעולם. כי בהם
אתה יודע בדיוק מה חשוב בחיים ומה לא. אתה יודע שאין
הרבה דברים חשובים בחיים. וזה לא פסימי בכלל, להפך,
כי אתה לומד שאותם מעט דברים שכן חשובים בחיים, הם
הרבה יותר חשובים ממה שאנו מתארים לעצמנו. דברים
קטנים שקצת קשה לזכור, ביום יום, כאשר היום כל דבר
עוטפים אותו באידיאולוגיה ושמים עליו תווית של
מחיר.

ועכשיו אחרי שהרגש נוקד רק קראו אותו נכון, תנו
לשתיקת הדיו הכתובה לעשות את שלה ושאו בלבכם.
           
                     מתוך החלק האחורי של "גם
אלוהים בוכה"

המשורר הנעלם יומן ואיכשהו עם הזמן שחלף אני נהייתי עסוק הקשר בננו נשמר עוד פחות ופחות. תמיד חשבתי שהיה בו משהו עצוב במשורר הזה, השירים שלו היו תמיד עצובים דיברו על אהבה מלחמה ושלום. ובכל זאת... אני לא יודע מתי זה בא לי להכרה אני חושב שזה היה משהו כמו שנתיים שלמות אחרי

ואם את... אהבה האם את עדין מאמינה שיש דבר מעבר לכאב, האם את עדין זוכרת את התקופה שלפני...

הדממה שבינינו אהבה ויום אחד היא מצאה עצמה לבד בחדר מול מראה. אף פעם היא לא הייתה לבד, תמיד הייתה מוקפת אנשים. ובאותו היום רצתה לומר הכל. תמיד היה לה מה לומר, אך אף פעם לא אמרה, אף פעם לא יכלה. לפחות כך תמיד חשבה.