|
לכשתחלוף הסערה --
הטלת צל לאורך כירח זהיר בפסים דקיקים דומה לי
לקרני זיו בחריכת התריסים הפתוחים שהשארת, עת ליל
אליי. בואי. ראי בי
לתהום.
השנים בינינו געגוע טרי מדי, כבשן הסרפד לאור הסהר
כעמוד האש - תוכחה לגשרים שרופים.
צער יחלוף, כעגורים
להתכלות, בחלוף השיירה.
חורש ימים מטלטל בשעות הלא כלום של זמן גשום. אנחנו
גרגרי החול מטפטפים להטביע אבק. קרקע
חימר.
שובי. אל חשכת ימים ארוכים שצעדנו, להאיר לי נדודים
שארחק
ולא אבער עוד בספק עתיד להשכח
ביני ובינך. מתחת לחולות קברים חיים, כסומא שידע
להרף עין את קיומו של הנצח.
אגדות השמש לא יפליאו זכרונות פחם
-
עפרי (אור) אלאלוף,
בציר נערן הישנה 86'.
-
(ווילו רוזנברג לשעבר- 2001-2007)
-
מוקדשת לאיש יקר שיודע לחייך אותי.
כעונש על מעשיהם, הומתו הרשעים על יתדות העץ ודמם נשתה עוד
באותו הערב. לחיי הרוזן.
|
כעונש על מעשיה הרעים, הומתה זו הרשעית ודמה נשתה עוד באותו
הערב. לחייך, הרוזן. אך הערב, לא רק לחייך נשתה זאת, הרוזן,
אלא בנוסף לזכרה של אותה הנערה המסכנה, ולזכרם של שקריה.
|
הליכתה השקטה ליוותה אותך, ומבטיה ליטפו את עורך מבעד לשכבות
העץ של הארון, כמבקשות לקחת אותך משם, לחדור לבשרך הרך.
עיניים אפורות כחולות, עור בהיר ושיער כהה, חלק, אסוף בשתי
צמות ילדותיות. נמוכה, הליכה כפופה מעט. בטוחה בעצמה, מלווה
אותך בדרכך האחרונה.
|
רכוש ציבורי בשירותים ציבוריים של תחנה מרכזית מסריחה בעיר
שכבר מזמן הפכה לבית זונות, אז אני עוד זונה, יופי.
|
"הרגשת פעם את הזמן, מרחף באוויר, מתאדה בחלל הריק? הרגשת את
השקט מתעצם ככל הזמן חלף? הרגשת איך הזמן נספג בך, משאיר בך את
חותמו? הרגשת פעם..? הרגשת..."
|
הפחד מפניך, החרדה, תלווה אותך כל שנותיך. כל שנות הייסורים.
חיים אתה קורא לזה? חיים. לחיות לנצח.
|
האור בוהק יותר מתמיד וחם כמו בגיהנום. אבל בעצם, כאן תמיד חם.
כשהריאות טובה אפשר לראות מרחוק את הארובות הגבוהות עם הלהבות
הכחולות שלהן.
|
אל תבלי - כבדלי הסיגריות
שהשלת לעברך, בגלדים של עפר דחוס.
|
את - קבוצת התלתלים הפראיים, אופק ילדותך
שוקע בעננת נעורייך - שחייכת אליי, נושקת דובדבן
צחוקך
|
כשאת אוספת שאריות אוויר דחוס, מאפרת
אל קרבך את כל התום
ולוחשת לי ימים שעברו לך בלעדיי.
|
אתה לוחש לי, מקצה העולם, אל
אישון הליל - חלומות רקומים, פיסות
זיכרון, אתה לוחש לי
את ילדות הנצח
|
הנסורת נרמסת בכפות רגליים, ועלי שלכת מקנאים
להתעופף בשאריות העשן ששאפת לאוויר הקר,
נערמים לעץ הגדל באנחה כבדה
|
השמיים פריכים והמכחול עייף מצבוע החמה. החום מתמוסס
תחת כפות הרגליים. רסיסי שפיות גועשים מילים, נטיפים של דבש
|
בלהט הפח נפערו השמיים
והטיפות התמוססו ברעם. רסיסי הקרח נמסו
|
אתה יודע, השמיים הם לא רק פיסות קרועות
בין הגגות, הכוכבים נחבאים אל הדיונות בגרגרי החול
שהשרנו, אל אישון ליל מלחש
את ילדות הנצח
|
בקרי בי ברגעים (עגומים)
קדושים, תטמאי
בי אותך
|
בדלי סיגריות נערמים
לשנות חיי
|
מקיאה, את עצמי
מתוכי והלאה
|
אני חופרת במקומות חשוכים,
מדליקה את האור
ושורפת נורה
שכבתה כבר מזמן.
|
שכחתי, את הקפלים שקמלו אותך לאפר
זיכרונות. את יודעת,
הצבעים לא נמוגים
|
ענני הסוכר נמוגו לצמר גפן בפתיתי הגשמים
שעברו, חלפו אל כבשן המדרכות המהבילות
|
בתום הסערה, שהשלת אותותייך
כאבק.
-
ותימוגי.
|
יש משהו שבור לדעת אותך על פני תהום,
בגיחוך אפוא, כציפורניים שורטות את שברי
החלום.
|
פני ראי השקר לומר לך יופי, ואין
בך דבר, לבכות בי אותך אל פי תהום פעורה, בינות בשחר
בסדקי הכתלים. אל תידום תוגתך כעפר, ואל נא תירא
|
ואני, בעצם, רק חומרים רעילים,
מתקצרת אל קצי
|
שירי לי, את חיבורי הפחם המפרידים ימים
בקווים הפשוטים שבך, פרמי את החוטים שתפרו בי
מחטים פצועות, רק כך תוכלי
לדעת את הפעימה
|
אז הדלקתי עוד סיגריה,
לזכרך, שכבית
על שביל הטעויות הצהובות
|
שובי, אל חשכת סדקי הפחם
אולי הפעם, תוכלי לחפור בשקט הזה
|
מתפזרת מעשיות לדוגמא, לצריבתם של חלודה ופיח -
הריכוזים שלהם קטנים. מטפטפת את קוביות הסוכר
לתוך התה, עמוסת קפאין.
|
משי מילים מתחייט בחוטי התייל של חריצי הכביש,
מתחרש באחת ונמוג בלהט הכבשן
|
שיירי קרניים רוקמות חלומות של עתות בין ערביים
במחטי האורנים ובפתיתי הצללים של בין שמש לאור
|
מפעם לפעם, מותר
גם לזאב
בודד
|
ובין ערביים, חשכת ליל טורפת, אפלולית רקיע בחריש
כוכבים, להצמיח שיבולי ילדות
|
כשתצלי זיו שמש בזרי הדפנה, ראי
את טפטופי האור בין הקפלים
הצוננים.
|
לא בי נפלה השלהבת,
אלא בערה בי
|
אגלי הטל משירים את קורי העלעלים מן העפעפיים
בתום הליל, מכסים בשמיכת אור בוקר את השביל
|
כצוף הנחלים השוטפים בך,
זיו צחוקך המהדהד את הכתלים, אט
|
אני מלנכוליה בהתהוות,
ואתה,
קורי עכביש ממאירים
|
גן של שושנים נטעתי בלבי,
השקיתי את הפרחים היפים מדי יום ביומו, וייחלתי
עלעלים קטנים צמחו לשושנים הקטנים
שאך החלו לפרוח,
|
לקור של חורף אמיתי, אחד כזה שיאפיל את השמש
לאפור שקט, בחוסר הוודאות
|
מרצד לאור כירח, מתכרבל בקרניים
גבעוליות על כר אגדות הדשא
|
בשקט, בשקט, הצעדים נמוגים
ועצים קלי צמרת מתנודדים ברוח
|
עד אקמול ואתכלה. התגעגעתי
לקימה הזו,
|
בקפה ללא סוכר ועולם תלוי
על בלי מה
|
את מעשנת אותי פסיבית,
נושמת את אפרי לקרבך.
|
אבק פיות, נמוג
בלחישת עצים
במערומם.
|
אני, איני בך, ואתכלה
לרסיסים, כצל שביר.
|
אני, כאבק פיות, אתן
לך
מעוף.
|
ענף להיאחז בו,
לתלות עליו -
בדידות יומי.
|
דמעות של בדידות החלו לרדת,
המלאכים בוכים.
|
אל שיירי הסוכר שפוררת, לסמן דרך אל סופה
בתום היער - גיחות העשב הפורעות את הרוח.
-
בת קול תכרך לולאות סביב האצבעות הפצועות
|
נטיעת השלכת לא לעד,
ודמעות לא יחרישו
ובבוא העת יגלידו אף הן
|
צרצרים פורעים דשא ברוח החום
אל זמירות הענפים המתקשקשים, בנשורת עלעלים
נוטפי תום.
|
צחקת כשפרשת את האצבעות
לפצפוצי האדים
המבעבעים.
|
הדמויות שלך מתחברות לאישיות שיוצרת אותך, לאישיות שהיא לא
שלך.
תתעוררי ילדה, המסך כבר ירד, הקהל כבר הלך הביתה.
|
אפילו סופת ההוריקן
בקצו של
עולם חרב
|
כשיעלו השמשות, תתנדף שכבת הקיץ הכבדה לרוחות האבק
הסתוויות המתממשת לימים של סליחות.
התלהמות הזגוגיות החמה תתרופף והמכחול יטשטש את כפלי הענן
לזרוח הלבנה.
|
כשתבואי, באין החושך,
אני מקווה שאזהה
אותך, בין כל השבילים העקלקלים
ואבק הדרך
|
כשתדעי, להבחין
בין מים למים, בין המדבר לאוויר הלח
תוכלי, אולי
|
שירי בי, כצל שארעד לך - כשתעזביני
אל אור השמש שאבער בי לתת - כשם שאהבתי אותך, עד כלות
ולא נותר בי דבר - לזרוח לך יום - אני אשכח ממך והלאה, בעוד
אתמוסס
|
האספלט דואה. חום הסהר טווה את קרני-העכביש;
תילים של קורים, נוטפי שירה
|
דמעות קטנות נושרות בין טיפות הגשם,
ועלים חיוורים יישרו איתן.
|
לו נפלה בתוכי
השלהבת, כגחלים
לוחשות
|
שקיעה שטובעת בערפל הסמיך,
תטבע שוב מחר בשנית על דמעות אבודות,
על פרחי הסתיו המבקשים נפשם למות.
|
ממתיקה את אבני הסוכר בנטיפי החצץ שנותרו ממדורות החורף.
שדופת הנחלים הפורצים בך את הסכר הכבד מטלטלים
אותי ואותך, כעשן הסיגריה שעיפרתי לנשימה חורקת
|
לכי לך, ילדתי,
רעייתי, לכי לך
אל הניכר
|
השנים בינינו געגוע טרי מדי, כבשן הסרפד לאור הסהר
כעמוד האש - תוכחה לגשרים שרופים.
שובי. אל חשכת הימים שצעדנו, להאיר לי נדודים שארחק
|
הסנה יבער גם בשבילי,
ותדבר גם אליי
|
יש לי מין נטייה מוזרה כזו, לפתוח פצעים ישנים
ולקלף עד זוב דם,
לגלות את הכול.
|
אני, כצל לאורך - בין הסמטאות החרוכות, כסהר
נוטף ברסיסים אל הנצח - בהרף עין, כפסוקו של חלום
טרם יקיצה.
|
לפתוח את ברז מים החמים,
טיפות טיפות של ניקיון.
|
למנצח מזמור להשם
לתועים בשבי
|
השקיעה התאבדה לתוך צללים של חשש
ירח שחור נגלה מבין העננים
|
אני בחזקת אחד שווה
לעצמי בלבד
|
אראה דרך זכוכית סדוקה,
אותי ואותך
כפי שאולי יכולנו.
|
תחת עץ
האיקליפטוס
שתקנו יחדיו
|
באין מילים - תאמר לי
כאחיזת היד המגששת
|
המילים חורזות אל סלסולי העשן וריאות הפחם,
שאיפות הטבק צוללות את השירה, מרמזות את שברירי הקפלים.
הנצח נאמר;
|
נשרתי - כעלה קמל,
ונזרקתי, כמו
בובה שבורה, עוצמת עיניים - כדי
|
ניצני סגולה יקירים
פן תיעורו ממרת שנתכם הנוגה
עליכם נחים על מרבדי אדמה חרושת טיפות טל
עוד ירוקת גואה בהם
|
ללעוס אותם עד דק - לאפר ועפר, עד שלא יוותר
מהם, פרט למודעות האבל.
|
לילדים אין כנפיים, יש רק אבק פיות
הגורם להם לעוף.
|
זכוכיות קטנות של יופי מדממות בשתיקה.
שברים של דמעות הלכו ודהו.
כתמים של כאב.
|
סיפור של כאב,
כתבו גלי הים על החול.
סופות של העצב,
שלחשו את הכול.
|
זה הדם של לבי שנשבר
שמדמם על פצעייך.
סלחי לי יקירתי,
סלחי לי שפגעתי בך בצורה כה קשה
|
אני סדוקה, אליך
שתוכל,
להיכנס בי
|
ריח פריחת הסתיו
צונח בעלים
כמעוף החול בסופת ימיו
|
החיצים כבר נורו והאור כבה בשקיעה
אין אף אחד שפגע בי כדי כך
אי בי כוחות למות עוד,
אין בי כוחות
|
גם אני, בשם
הסקרנות, אקלף
את עורי מעליי
|
עכשיו, כשהעלים מתחילים להתפורר
לאבק על המדרכות
באפור
|
תחת עץ האיקליפטוס
שתקנו יחדיו,
פיסות שמיים
|
אני השה, לעולה
אל המוריה, תחת שמיים רבים
|
שתיקת החצרות אל שלהי צהריים מאובק בחום הקיץ,
נוטפת שיירי עלים דרוסים
אל סימטות אחוריות.
הדומיה של יופייך היא כבת הצחוק שנותרה להיתלות מעל האח.
|
בתליית הכביסה, בחוטים, חוטים של יום יום
השמיים חולפים את הימים, והם לא חולים יותר
מחליפים בין יום ללילה, לערב
ואת תולה את הכבסים, לאט, בזהירות
|
השמש כבתה אותך - לילות החסד שצרבת בי
צלקות של זמן עכור.
|
הסוכר חודר לעצמות, מטפטף בלגימה מהירה.
מביט ותר סביב כבלי המרפסת השוקעת אל הים, ונרגע.
|
בין טיפות קטנות, של גשם ראשית
הצבעים דוהים לאפור הסתיו
והשקט הזה, אולי
|
אבקת הדבש מתמוססת לרסיסים של פטל, בין קרניים
של זיו הצחוק, בצהרי היום אל טפטופי הערביים
|
מסטיק נמתח מסוליות הנעליים, בריצתו של האספלט
והצעדים נמתחים בדבק שנים והדן טפיפות הרגליים
|
ריר השבלולים נוטף משפת המדרכה אל כרי הדשא המצטופפים
לקשרי הימים, בחסד
|
על השלכת נרקמים למרבד הקטיפה שמכסה את השביל,
הגוונים מאדימים ומחווירים
|
ספסלי החלודה קורנים לחוטי העכביש.
קרני הזיו חורכים את התריסים לאבק הדבש נמס בין נדודי השמשות.
השמיים תלויים על בלימה
וקרח שושנים.
|
ימי שירך שהרית בתום הסהר הנחרך לבין התריסים הפקוחים
יולידו מחזור אביב שפרחת לי בין כריות הסוכר.
|
ואת, את יודעת מה זה להרים עיתונים ישנים מהרצפה,
ללעוס אותם עד דק - לאפר ועפר,
|
אל המרווחים שפצעו השופרות את השמים
כקרעי ענן שנמוגו, טפטפו אל קוביות הקרח
|
נטיפי הטל כובשים את כרי הדשא, עת ליל
כפות רגליים של שבילי קיבוץ יחפים, בין עטלפי פטל.
בדלי סיגריות גוויות לכביש אספלט יחיד - פוסע אט -
אל זיוה של בת הצחוק המתגלגלת בשיחים רוקדים לרוח
|
צמר גפן נחכרך בנקישת העלים למדרכה
לצל המרבד, בתום החום
עת ערב - סהר בחריכים נוטף את התריסים לאבק
פיות, ודבש עטלפים
|
הם עומדים בשורה,
פנים מבוהלות. עיניים. ידיים.
אנשים.
|
את היית לי, כנטיפי טל שקופים - מושלגת אל בוקר
אפרורי, כאותות זרקורים - הבהובי שתיקה
למצוקה, שטרם ידעת זמנה
|
ותמאסי (בי), עד כלות
עולמך, החרב בי
לרסיסים.
|
שיר ימייך, כמדבר חולות
מתפזר ברוח קרירה
|
שירי לי
באגלי הטל, הבוכים
בך
היותי, כשהיני
|
יש שהקפלים לא יסתירו - רק צילם כערפל הסמיך
הנוטה להתפוגג בחום הסהר
|
השמש תשכח בוקר מזדחל לאטו בינות שירת ספסלי הרחוב
שכתבת אותי לאפר - כלחישת עצים למערומם
מעלעליי, בתום הסתיו.
|
כעלה נרמס, נדרך
(בקנה, בין דריכות לפליטה)
בכפות רגלייך
|
בקנה, בין דריכות
לפליטה, את טוענת
|
זמר, זמר לך
על טיפות הטל, הנושרות
תדיר
|
הקיץ ייטול את הלומי השירה כשיירי הבניינים המטים אל אור החום,
באדי אדמה המתבקעת,
כאלומות שדה המתאספות אל ידיים עמלות. יש שההילה מתמסמסת
ונבקעת מחריצי הזמן
|
כי המנצח מזמור דוד להשם טרם נפל בך קרבן; את כפרי אדם שתול
על פלגי המים הרבים בך, נעקרת עבודה זרה - כעשבי הבר
העקודים.
|
בדומיית החצרות תשקוט הלבנה, פן יידום רחש
קליפות האגוז הפריכות - מתמוססות
לצלליו של אבק, הנרמס תחת יראה בדקדוקי הזמן, כעלה
נסתר בעובי היער
|
מבעבעת צילם של עצי הזית,
צומחים שירייך שקברת תחתם - חיוורת מבעת לתלישת יומך
על מילים נעדרות.
|
נביעת הכיכר ההומה, מבעבעת צילים של עצי הזית הצומחים
באמצע כביש רחובות סואן, צומחת חיוורת מבעד לתלישת היום-יום
|
מסוגלת לברוח מתי שרק רוצה,
מסוגלת לצעוק את כל מה שרע לי,
כל מה שטוב
|
את שייכת לחום הסתיו ולשירי החסד, אין בך שיירים
של רוח עקרה, כמו ידעת לי את זיו עינך, כמיתר שפקע בי - כבת
הצחוק של ילד, שהזמן אבד לו, בין ימי התום - בנדודי השמשות
אל ימים שעברו בי, דרכך
|
כי אם תתרכזי מספיק חזק, תוכלי לזכור בערפל
את הריח, קודם כל הריח
ואם תתמוטטי מספיק חזק, תדעי
|
שיריי עוטפים אותך בנייר הצלופן. את לי כקרניים הנותרות
כשהאור כבה, עת ליל לגרש הצללים.
סוהרת מרציפן ותפוחים מסוכרים.
|
אני נופלת. אמנם לצורך עליה למדרגה גבוהה יותר ולשם הבקיאות
בירידה כמו גם בעליה, אבל אני בעיקר נופלת. לבד. בחושך. בין
הכסאות - בין אמונה לכפירה.
|
יש משהו שם, בשמיים האלה, האפורים והקרים, שנראים כה קרובים
וחסרי כל.
|
נשארנו ללא גבול. כששום דבר הוא לא חטא והכל בגדר המותר.
נשארנו קליפות מרות של מה שפעם פרח והיום רק מתעסק בכמה יפים
עלי הכותרת, כשידוע לנו שסופנו להתפורר, ושאין לנו מספיק להעיף
ברוח, מספיק לזרוע התחלה חדשה.
|
את יכולה לפגוע ולהרוס ולהרוג אבל תמיד, אבל תמיד תהיי הקורבן.
את לא יודעת לשחק משהו אחר. אין נפגעים בסיפור הזה. רק את. את
הקורבן התמים שהוכיח לכולם מה זה לצלוב אותו.
|
תטביעו חותמכם באין ובכלום וזה לא משנה שתתרמו להכל ולכולם כל
מה שיש בכם, תעניקו עד שלא יוותר, עד שתהפכו למה שהנכם באמת -
שקופים.
|
כיצד קרה הדבר, זעקו הנותרים, והמענה כה איחר לבוא...
|
אל הארכיון האישי (94 יצירות מאורכבות)
|
|
וואי וואי וואי
תיראו איזה
סלוגן הבאתי
לכם
זה לא לחם זה
ברמה של פיצה |
|
