[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








Ofir
ICQ 15778253 15778253
אל היצירות בבמה האהובות על אופיר צביקאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונה
נולד בשנת 78 המופלאה, וכל חלומותיו מסתכמים בלגור
על הירח לצד רעייתו, אדמונית השיער שטרם פגש. לרחף
באפס כבידה וללכת לאיבוד בתוך השמיים רוויי
הכוכבים.
עד אז משתמש בעט הנוצה שקיבל, ומנסה לשרבט מספר
סיפורים. רובם באים להיכתב כפורקן, אך ביננו, מיהו
זה הכותב רק לעצמו?




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"כן" ענה והצית לעצמו סיגר. "אין שום דבר גדול ומנופח שכזה,
מאיפה בכלל בא לך הרעיון המגוחך הזה של מטרה נשגבת".

ייסורים
הקאתי את שנותר בי מאותו יום שישי ארור אל תוך מעמקי האסלה
הסדוקה ובו בעת גיששתי עם ידי הימנית אחר ידית השטיפה. גל מים
חזק לווה למשיכה ונטפי מים קלים קיפצו על עיני העצומות.

סמים
50 קמ"ש על הכביש המהיר, הורביץ נהג.
הוא לעס מסטיק והביט קדימה אל הכביש מבעד למשקפי השמש האדומות
שלו.
השמש בדיוק היתה מולנו, מסנוורת משהו.
אני הייתי מסטול מהתחת.
מי היה מאמין, אני, מסטול. אלוהים, זו אפילו לא פעם ראשונה.

השפלתי מבטי מטה. מתבונן בשרוכי הקשורים היטב. אילו רק ידעו.
הנשיא הסב את ראשו לעברי ובחן את קרקפתי בקפידה. "בן, הכל
בסדר?" שאל בטון אבהי. "לא כל כך" עניתי. "מתרגש?" ביקש לדעת.
"לא" פסקתי. "אם כך, מהו הדבר?".

"איך אני יכול להירדם?" מלמלתי לעצמי חרישית. "איך אני יכול
להירדם כשהעולם הזה כה אכזרי, השואה חוזרת על עצמה ופליטים
בקוסובו נטבחים כצאן.

נתקלתי במספר שיחים במהלך המנוסה עד אשר הצלחתי לנגב את עיניי
מן הבוץ הדביק. שיח אחד אף תלש את המספר שהוטבע על חולצתי -
509. כבר יכולתי לשמוע את קול נביחתם האימתנית של כלבי
הסייברדובר שנועדו בעיקר לשעשע את הסוהרים ולזרוע אימה בנו,
האסירים.

לברק יש יום הולדת. רמי סיפר לי שהוא הולך לקנות לברק את
המתנה הכי יפה בעולם ואז ברק יהיה חבר הכי טוב שלו. אבל ברק
היה חבר יותר טוב שלי. חייכתי ואמרתי לו שלא איכפת לי בכלל.
אבל היה איכפת לי, ברק היה החבר הכי טוב שלי והוא לא יקח אותו
ממני.

"למה רק 2 בנים ו- 3 בנות?" הופתעתי מן התכנון הקולח.
"כדי שאתם הבנים לא תהיו הרוב בבית" צחקה, "אחרי הכל אם זה
יהיה כדורגל או קומדיה רומנטית, הרי ברור שזה יהיה קומדיה."

אהבה, האם זו את?" שאלתי.
"כן" ענתה מחויכת ושמחה.
"איפה היית?! " רטנתי.
היא הביטה בי ועיניה המזוגגות החלו רועדות

בטנו הקטנה נצטבטה לה והוא גילגל את מחושיו. הוא לא יכל להפסיק
לחשוב על שאר הג'וקים. "איך הם יכולים לחיות כך?" רטן ושב
לגלגל את מחושיו בעוד הוא מסתתר בתוך הנעל הנעימה והחמימה.

המציאות כבר לא כל כך דומה למה שניסו לחזות שיהיה.
תמיד חשבו שהטכנולוגיה תבוא ותוסיף מימד חדש ונוסף לחיי היום
יום.
תשפר היא המילה המדוייקת.

אתמול החבר הכי טוב שלי סיפר לי שהוא בעצם בחורה.
בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, אחר כך הוא עשה פרצוף כזה של רציני.
אז בדקתי...

בעבר כולם אהבו אותו. הוא היה יוצא מהקופסא שבה ישן , קופץ
מעט, נובח ומיילל, והכול הביטו בו בפליאה, מוחאים כף, צוחקים,
נהנים.

הנפתי את חייל הצעצוע החדש שסבתא קנתה לי, היה לו מגן שיריון
שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש ו 3 סוגי נשק שונים, עידו לא ידע שיש
לי אותו, אבל לפני שהוא חיסל את הצבא שלי, שלפתי את החייל
ממתחת לסמיכה והרגתי את כל החיילים שלו.

אני די בסדר, נראה לי בכל אופן. תראה זה כבר זמן מה שאני צריך
לדבר איתך ולא היתה לי את ההזדמנות. אתה יודע איך זה בשיגרה
הארוכה, כשעסוקים עסוקים. ואתה בטח יודע למה אני מתכוון, זאת
אומרת, אתה בטח עסוק, אחרת היית רואה את זה כבר מזמן

"בבקשה" התחננתי בפני השומר, "אני חייב, רק חצי שעה" ביקשתי
ועיניי פגשו בעיניו הקשישות. "טוב" נאנח ונעתר לבקשתי, "חצי
שעה וזהו, וכדאי שאף אחד לא ידע מזה" הרתיע.

הסרט הזה היה ממש מחורבן, כל הזמן חיכיתי שהוא יגמר כדי שאוכל
לחזור לספרייה. זה התחיל בזה שמצאתי בקופסת הגרביים שלי את
כרטיס המנוי. בכלל שכחתי שאני מנוי לספריית וידאו.

נשמתי בכבדות. לא יכולתי יותר, נשכבתי על אדמת ההר ועצמתי את
עיניי. גרוני ניחר, שילחתי ידי לעבר התיק וגיששתי עד אשר ידי
נתקלה במימייה. שוב התיישבתי כדי ללגום מהמים.

ייסורים
"הצילו! אבא שלי הולך למות" צרח בקול.
"מצטער, ככה זה בעולם" עניתי.

"היכן אתה?" שאלתי בתמיהה.
"במקום אליו את הולך" ענה.
"ולהיכן זה?" שאלתי.
"למקום בו יש רק אך ורק שלווה" השיב בעליצות מה

מלאכים אלוהים והשטן
ואז הופיע דויד, הוא אמר לי שמתתי, ושזה סופי. אבל מהצצה חטופה
לתוך עיניו, הבנתי שזו לא כל האמת. הוא היה קצת נבוך וביקש
שאפסיק להביט עליו "ככה". אבל לא הבנתי מה זה "ככה". "ככה,
כאילו אתה קורא לי שקרן" הסביר.

"אני לא מבינה.."
"אין מה להבין, זה פשוט לא היה זה וזהו".
"אז זה נגמר?" חזרה על השאלה בכדי להתרגל לרעיון.
"כן, זה נגמר".
לרגע אחד יכולתי להישבע ששמעתי פרץ של בכי ואחר כך היתה איזו
דקה של שתיקה. לבסוף היא סיכמה באומרה בקול חנוק "אם זה נגמר,
אז זה נגמר".

אבל אני מניח שהיא הבינה, היא הביטה לכיוון שלי, מביטה בישבן
החשוף ומייחכת חיוך שמדמה אנקת כאב בניסיון לחרבן. אבל אני
ידעתי, ידעתי שהיא מנסה לראות הכל, הזדרזתי עם צחצוח השיניים,
ואז חטפתי מיד מגבת וכרכתי אותה סביבי, שהיא לא תוכל לראות שום
דבר אחר

סחרחורת וטעם חרא בפה.
לעזאזל טעם חרא בכל מקום.
במים, באוכל, באויר, בריח, באנשים.

הוא ירד מטה ואז הם הופיע, על פניהם הבעת נחישות. הוא ידע. זה
קורה עכשיו והוא חייב לנסות לצאת מזה, הוא הביט ימינה, שמאלה
ושוב ישר, הוא היה מכותר, לברוח לא היתה אופצייה שעמדה ברשותו.

אני בטוח של"קלייד" היתה מילה עם "בוני".
אבל לא, שני לא בוני ואני לא קלייד והמכונית שלנו זה רק
חיפושית.
בטח יעצרו אותנו כבר ברמזור הראשון.

כאב, או כמה שזה כאב. זה מסוג הכאבים האלה שצורמים, שאתה בטוח
שאתה שומע את הכל ואני יקירי, אני כבר שמעתי המון.
אני עשיתי את זה המון. אומנם אני לא נראה מהבחורים האלה, אבל
מה אני אגיד לכם, יש עלי את זה.

היא ישבה מולי והביטה ישר לתוך עיניי, מחטטת בנבכי נשמתי אחר
איזשהו סוד אפל שאף לא ידוע לי. ואני רק הבטתי בה, נדהם.
החדר היה חשוך למדי והיא לא לבשה דבר מלבד אותם עלים קטנים אשר
הסתירו את שהיה חובה.

לאנשים יש מנהגים די מקוממים. לדוגמא כל אימת שאני פוגש אדם זה
או אחר תמיד נשאלת השאלה "מה נשמע?". איזו שאלה טיפשית זו!
וכשאני נכנע ללחץ חברתי ונקלע לתוך מצב של שתיקה מעיקה ואותן 2
מילים נפלטות מפי בטעות אני תמיד מקבל את התשובה "תודה".

הוא ישתמש במילה הזו לתאר דברים שאותם הוא הורג ואח"כ מכניס
לפיו בכדי ללעוס ולבלוע ואולי גם לעכל. אח"כ אולי יצא לעשות את
צרכיו ויחזור למערה, לאישה ששם, שישבה סביב המדורה.

צרח בקול השמנמן וקיפל את כנפיו.
יהוחנן קרב בצעדים קטנים וסקר את העולם המדהים שסבב לו.
הוא גמע כל פיסת צבע, אור או צליל בשקיקה ולא נראה כי דבר יכול
להרוות את צמאונו לעוד ועוד מהעולם הנפלא הזה.

מכתב
אני יודע, עם רבים מכם לא דיברתי זמן רב, עם חלקכם יתכן שלא
אדבר לעולם ובכל זאת לכולכם מכנה משותף. ואם אני יושב עכשיו ב
02:00 לפנות בוקר, 4 ימים לפני ה-"סוף" הגדול. זה בטח אומר שזה
חשוב לי. וזה חשוב.

על רגלי היה מונח תיק ז'מס שחור בעל תופסן כסוף, התיק הזה היה
חשוב. הנוף לא השתנה, הוא נשאר אותו הנוף זה זמן מה.

כולם תמיד סיפרו לי שהדבר הראשון אחרי הבדיקות בבקו"מ שעשו להם
זה להעלות אותם לאוטובוס ולצרוח עליהם. משום מה חיכיתי לזה.
אבל זה לא קרה. אחרי שכולם סיימו את הבדיקות הרפואיות שלהם
הרופא קרא לי שוב

גיל עמד מולי צוחק, פשט את חולצת הביטלס שלו והניח אותה על אחד
הענפים שיצאו מן הסלע עליו עמדנו. אבי מאידך טפח על חזהו
והשמיע קולות של טרזן. זה זמן רב מאז שגיל, אבי, עידו, איתן,
קרן ואני ביחד

סמים
"רוצה לאכול?" הוא שואל.
"לא רעב" עניתי וחייכתי, ממשיך לנוע מצד לצד, רוקד.
הוא שוב מחייך וחושף שורת שיניים לבנות בוהקות באולטרה.
"לא אוכל, טמבל".
"אה?"
"רוצה או לא רוצה?"
"רוצה מה?"
הוא קרב אלי ולחש על האוזן, "אקסטה, רוצה אקסטה?"

נעצבתי עד מאוד כשהבנתי שאין היא הולכת לענות, "הילה! אם את
שומעת אותי ואם לא, אני אוהב אותך!!!" קראתי בקול ושבתי לבכות.
אנשים החלו להצטופף סביבי מביטים מטה.

איני יודע כיצד הבחנתי בדבר מבעד לשנתי, אך באותו הרגע פקחתי
את עיניי. שלושה קולות צופר החירום הבהירו לי שמשהו אכן קרה.
זו היתה אמורה להיות משימה פשוטה. לטוס לעבר מערכת אוריון,
לאסוף דגימות מהכוכב החדש שנמצא ולחזור

מלחמתי
זרקו אותנו לתוך שממת הישומון. ציוד מועט נתנו לנו. סביב לנו
הרים בלבד וצחחה. לב הביא איתו רדיו על סוללות. פתחתנו אותו
בעוצמה, לא היו לנו שכנים להתחשב בם. מנגינת בלוז-רוק פצחה מן
המכשיר. לב החל רוקע ברגלו לקצב הבאסים ואני מוחא לו כף.

קראו לו צ'ארלי ותמיד הוא חבש כובע קש.

הייתי בן 8 כשהגיע הזר לכפר, הוא היה לבוש בבגדים מפוארים,
היתה לו חרב ארוכה, כסופה ונוצצת. היא היתה קשורה באמתחתו לצד
שקיק מטבעות זהב. שיערו השחור הארוך היה אסוף לאחור והכל חששו
ממנו.

ואני ידידי, אינני אדם שלם, ובכל הזמן הזה שחיפשתי את עצמי,
הפכתי לאדם בודד. אמש אמרתי נואש ומלכתי בליבי כי היום אפגוש
אותם, את כולם. שמתי את פעמי לעבר המכונית, והנה אני נוסע אל
עבר המועדון בו כולם נפגשים בכל ערב יום שישי.

היא היתה רטובה. עמדה שם באמצע שום מקום, אוחזת בשני תיקים.
האחד גדול ואדום השני כחול קטן עם ידית אחיזה, שיערה החום בהיר
נצמד לדש חולצתה והיא עצובה. היא הגיעה לפה, אחרי שברחה, ברחה
מן התחלואה האנושית.

והדג הגדול ישתבח שמו, השליחנו לתוך מעבורת ניידת עשוייה
פלסטיק גמיש. קצת מאוחר יותר קיבלנו במחיר מציאה יחידת דיור
מצויינת, קצת קטנה , קצת קרירה אבל אהבה של שירי ושלי יכולה
לחמם בונגלו באסקמוסיה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
דרושה שותפה לדירת 3 חדרים במרכז חיפה.
אחת שיודעת להצית קרטון חלב עם קופסת גפרורים,
אחת שאם עצוב לה קצת יודעת להוריד מרפקיה למקום הנכון במקום
לשבת בצד ולבכות.

אתמול בלילה השד השתחרר.
הוא לבש את החולצה הירוקה והצית לעצמו סיגריה.
"טרף" מילמל לעצמו השד.
"טרף..כן, טרף קל".

ביקורת
עוד מעט פריים טיים.
שמונה בערב.
הנה מתחילה לה המלחמה.
בעשר וחצי היא כבר תיגמר.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
הוא לא הבין מדוע קיבל זאת. הוא השתחווה בצורה הטובה ביותר
שיכל להעלות על דעתו. קרוב יותר לאדמה, היה עליו לטמון ראשו
בחול ולהפסיק לנשום. "מילים מסוכנות" נשמע קול מאחורי כתפו.
טריש השתנק. הוא לא התכוון שאיש ישמע אותו. אוי! הדבר יכל
לסבכו כהוגן. הוא עוד יתפלל


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
זה מבנה גוף ממוצע?! אלוהים ישמור. איזה עם ישראל היא אכלה 40
שנה?
העלתי על פני את החיוך הכי גדול שהצלחתי. וגם הוא, אני חושב,
היה קרוב לבכי.
נסענו לים. פרסנו את סמיכת הפיקה שלי.
היום היה כבר אבוד. אז מה זה עוד בקבוק יין ב- 200 ש"ח.

להיצמד אליה, לפסק את רגליה וללחוץ אותה לעבר הקיר.
לסובב אותה ולגלות לה אמיתות חדשות.
אבל המחיר. המחיר! המחיר!
זה בוודאי יעלה לי בחודש שלם של פיטפוטי הסרק שלה.

. היא לבשה חזיה לבנה שאותה הצלחתי להסיר ביד אחת (כל הכבוד
לי! דורש אימון רב).
ואז מה חשכו עיני! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. אז גברותי
ורבותי. לבוסר הזה בטח התכוונו חז"ל. בקושי פיטמות מצאתי שם.
או! מה מרה היא האשלייה של החזיות המודרניות!

שרבלאן אימץ את כל כוחו ודחף בחוזקה את דלת האבן. היא זזה אך
רק מעט. הריח, הריח שנדף מהחדר היה ריח נבלה. ריח מוות מרקיב.
לא היה זה ריחם של השומרים. הם, הוא קיווה, יתעוררו, לפחות
רובם




איך זה שהחבר של
שלי כבר לא כותב
סלוגנים?


תרומה לבמה





יוצר מס' 91. בבמה מאז 13/2/99 22:06

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאופיר צביק
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה