[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 282683401 282683401
"פעם אחת ילדה קטנה קראה לו אופיר.
היום אותה הילדה כבר גדולה,
והיא לא קוראת לו.
אולי בגלל זה הוא מנסה להישאר ילד קטן.
אולי."

ועכשיו,  מרה שחורה.




לרשימת יצירות השירה החדשות
אצלה הכול אמיתי, הכול בועט,
הכול בתולי ונקי, חלק וטרי.
כמו לחמנייה מהמכולת השכונתית,
שדוד הזקן העלה לה את המחיר.

היא צודקת, גם אבא אמר.
ילדה תמימה כמו שה,
שבעולם כזה של בני אדם צחים כנפט,
עדיף לה שהוריה כבשים.

לחשוב על המילים שלך,
על המילים שלי.
ויש לי מוח שמלא בריקנות.

אני קורא פסוקי כאב מהמחברת,
ושם שמיכה על הראש כמו טלית.
לא הגעתי לסוף הפרק,
ואני רוצה לברוח ולהסתתר בכרית.

לעזאזל, את חכמה מידי.
או טיפשה באופן ראוי להערצה.

אתה כ"כ מתאמץ לכתוב יפה, מסודר, אופטימי.
אתה לא רוצה שאימא תשאל שאלות מיותרות.

כבר יומיים מחזיק את הראש הכואב,
מנסה להרגיע את החזה המתפקע

זר עובר לי מול החלון,
אני משקיף שעה ולא מזהה.

אכזבה
הייתה לך מחברת שהיית כותבת בה,
מציירת חלומות ודמויות כאלה עם חיוך.

אני אוכל ואשתה, ואתפתל אתך במיטה,
אבל אצום עד חולי.
ובכל פעם שארגיש אותך,
אני אסלח לך מחדש.

אני יושב על תהום ותוהה על שמיים הפוכים,
איך ביום יפה אני צועד עם כיסוי עיניים.

קצף בפה ועצמות קפואות,
גוף לא זז כבר ארבע לילות,
מתחת לשמיכה, הקור הזה עוד שם.

אני חושב שלא עליו אני כועס,
ובתוך תוכי, גם לא עלייך.
אני כועס על אימא ואבא.
שהכירו.

הייתי רוצה לספר סיפור לפי זיכרון אחר,
להתעלם מהאמת שהייתה.
לומר בעיניים משקרות שהייתי שמח,
והיא זאת שבכתה.

בחלומותיי אני שם תקווה שאת זו,
שמפשילה שרוולים וגואלת אותי.

הגעתי למכולת והמוכרת היפיפייה בי בהתה.
חייכתי וביקשתי ממנה סוכרייה.

אתה מחכה למכתב עצוב שיגיע,
והתיבה חיוורת ומרוקנת, כמוך.
המתכות מחלידות עם פעימות הלב שלך,
והצלצול מהטלפון לא מרגיע אותך.

תמיד תמיד לעולם לא ואף פעם,
פוקח ועוצם את העיניים בכבדות,
ישן ומתחבא מהעולם.

אני רוכן על קיר של מכולת פינתית,
ומסתכל בפרסומת למשקה קר.

והמילים שזורות אחת בשנייה,
כמו העורקים והורידים שלי.

מעמסה כבדה על כתפיים עייפות,
על גוף שבור וחולה.
ואלף חלומות טובים,
לא מחפים על מבט אחד קר.
נסיכים ופיות מאגדות ילדים,
מרעישים לי מתחת למיטה.

פסנתר מזייף מזכיר לי,
שאי אפשר לכוון הכול.

וכל התרופות שמטיילות לי בורידים,
לא מצליחות לגרום לי ללכת ברחוב עם חיוך.

הייתי עומד ברחוב שלך שעות,
אולי לתפוס קצת מהריח שלך באוויר.

תצבעי לי את השמיים השחורים,
בצבע ורוד ואדום כמו שאת יודעת,
כמו המרק שאת מבשלת.
כמו התחתונים שיש לה מתחת לחצאית.
כמו מה שגרם לי לאבד את השפיות.

חדלתי מלחשוש לחדול לקום בבוקר,
החיים מרתיעים אותי מספיק.

תקשיב לי אבא, יהיה בסדר,
אני נשבע

שקיות הזבל נערמות מתחת לעיניים,
והאוטו זבל מתעכב.
פותח וסוגר מגירות במהירות,
ממלמל שיחות ישנות לטלפון החירש

דמות מתקרבת בצל כבד ושחור,
אחרי מחשבות שהגשימו את עצמן.
אצבע כרותה מדליקה את האור,
שמראה לי את בוא סוף הזמן.

איך הסתכלת עליי במבט חטוף,
בין הכיסאות המחוברים, חדרת לתוכי.

אלוהיי, שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך:
רחם עליי.




לפעמים אני רק
שואלת שאלה ואתה
מכניס את זה
בתור סלוגן, אז
כדאי שתתחיל
לשים לב לעבודה
שלך

צפיחית בדבש
בדואל לזה שמאשר
את הסלוגנים


תרומה לבמה





יוצר מס' 51188. בבמה מאז 23/5/05 10:29

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאופיר מוריסון
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה