|
הלכת,
וזה קשה מנשוא.
הלכת,
ואני עדיין פה.
הלכת,
ולא תשוב לעולם.
|
והלב מתחיל לפעום בקצב כפול.
וזה נפלא, כי הסיבה זו אתה.
אבל הוא פועם בקצב כפול.
וזה כואב, כי זה עדיין אתה.
|
ואת פשוט יושבת
מילה לא אומרת
והדמעות מעינייך זולגות
הדמעות על פנייך יורדות
מרטיבות את לחייך
ואת הפה החתום
מרטיבות את הפה ששותק
ורק הדמעות מדברות
|
אני יכולה לכתוב שיר של סיפור
שיר אגדה, או שיר של תיאור.
|
אני לא יודעת. כנראה שגם אתה לא תדע. כי אתה הפסדת אותי.
אני בוחרת לוותר על הקשר הזה. ואת זה אני אומרת אחרי הרבה
מחשבות.
כי, אתה מבין, כשמוותרים על קשר, מוותרים על עולם שלם.
|
מה עושים, כשרוצים לשכוח אבל קשה לא לזכור?
מה עושים, כדי לעזור לכאב לעבור?
מה עושים, כשקשה לי ואין לי אותך?
מה עושים, כשהגורם לכאב הוא אתה?
|
אצלי בראש, יש תכנית מאוד מובנית לאיך העניינים מתנהלים
בעולם:
הטובים תמיד מנצחים,
הבעיות תמיד נפתרות,
לכל סיפור יש סוף טוב,
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
וזה מה שרציתי גם בשביל הסיפור שלנו. רציתי סיפור עם סוף טוב,
עם סוף ורוד.
|
|
|
נקרופיליה =
רצח!
פרובוקטור. |
|
