|
סתם אדם...
"אם תרצו, אין! - זו אגדה..."
כולם, אבל כולם מוזמנים לראות ולטעום מהעולם החדש, מגשרים על
הכל, מחפשים איך להפיץ את אותה התורה, שכבר מזמן תפסה את מקומה
בלב כל אחד ואחד מאיתנו.
|
"תלכי? את צריכה לחזור?" שאל בתדהמה "חשבתי שחזרת אליי..."
זרועותיה נכרכו סביב צווארו, היא הצמידה את גופה, המכוסה רק
חלוק רחצה דק, אל גופו, שהיה דרוך וחושק.
|
פעם בתקופה קורה מקרה די מפתיע בכל המובנים, הכנות והחברות,
האהבה והקרבה לאדם שאתה לא ממש מכיר, זה קורה לכולם, כל יום,
כל שעה, לפעמים אפילו במקומות הכי לא צפויים על פני הכדור
הגדול והלא מוכר הזה, שאנו קוראים לו "בית".
|
שמיים כחולים, עננים ושלכת,
סרט רומנטי על אדם וחווה.
השמש שוחקת, כאילו ציור,
ילדה עם ופנינה וחור של מנעול.
|
בואו אליי רוחות טובות,
נשקוני בעורפי,
הביאוני אל הסף,
אל מיטתי.
|
האירי דרכו של הלך,
נשקי לחיו של זר,
עם דמעותיו הראשונות של הסתיו,
עשי משהו נמהר.
|
"עם אקדח לרקה יושב מול המחברת,
משתהה מול יופיה של שקיעה.
מחייך אל כולכם, פותח פי לדבר,
רק מילה אחת - סליחה".
|
רק לא להישבר, למשוך רגל,
רק לא למצוא את פי התהום.
|
שתיקת הנחלים ועובי הסבך
מנעוני מלשוט בעינייך
|
לשגות בחלומות, זה מותר, לעיתים אף המפלט האחרון של רובנו
ממאורעות היום יום הקשים.
|
"תחיה" אני שומע מאחורי ראשי, מאזין לעוד רגע, אולי יבוא
ההסבר.
"תחיה" שוב אני שומע, מחכה שוב למצוא את האומר.
|
אני הולך ברחובות העיר הסואנת, מלווה בריחות הרחוב, המזכירים
ילדות נעלמת, של ארץ אט אט נחרבת.
|
אל תוכן של זוג עיניים חומות מפחדים, אל תוך אותם סבכי הלב,
שכל-כך מלאים בסודות כה כמוסים, אל תוך השבר, שנפער בין
החדרים, אל העין שלך, הנווד, התמים.
|
אור השמש ניבט מחורי קסדתי, אור של קסם הופך אט לשחור מול
עיני, חיוכי נחבא אל מאחורי עננה, ואני, מול הים, מאבד
נשימתי...
|
כל אחד, כך אומרים, מגלה את עצמו בשלב מסוים של חייו.
הוגים ונביאים סיפרו על פני אגדות מצוצות אלפי סיפורים...
|
ששששש...... שקט!
הכל הופך שחור לרגע, האור, שכל כך התרגלת לראות, נעלם, אבל רק
לרגע, ומה אז? מה קורה אז?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
את מוכנה להרחיק
ממני את הדבר
הרטוב והחלקלק
הזה, שבקושי יש
לו שערות?!
עז רדוד לא אוהב
תינוקות
|
|
