|
עופר נולד בשנת 1988 בחיפה. שנותיו בבית-ספר יסודי
לא רלוונטיות, אך הוא למד בחטיבת הביניים לאמנויות
"רעות", שהיוותה את בסיס מיקוד אישיותו וחייו. לאחר
מכן המשיך עופר לתיכון לאמנויות "ויצו", שם התחיל
לכתוב ולצלם, ואהב את בית הספר הנ"ל מאוד. כיום עופר
סטודנט בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון,
והוא ממשיך ליצור בנסיון לשמור על איזון בחייו.
עופר, שבטוח שבדבריו הוא משקף את דעתם של יוצרים
רבים באתר, מאמין כי כתיבה על עצמו בגוף שלישי היא
אבסורדית ולא תורמת כלל לדבר מה. הוא גם כן חושב
שהפרטים שניתנו לגביו (על ידו), למרות הנאמר לעיל,
אינם קריטיים לחלוטין להבנת אישיותו, ואינם קשורים
(לפחות לא ישירות) ליצירות שהוא מפרסם באתר.
ולסיכום, עופר מקווה שתהיה לכם שוטטות נעימה בדפיוצר
(או לא נעימה, תלוי במטרת היצירה).
הזמן. הזמן החל להתפורר תחתיו, והמחשבות היו רק ריצודים שאי
אפשר לעצרם ולמקדם. שעות וימים עוברים כך, ורק ההווה נשאר
קבוע, לא מושפע מחוסר המשמעת של תפיסת הזמן.
הכל יחסי. את זה הוא יודע. אז מה המשמעות של ההווה אם אתה כבר
לא תופס עבר ועתיד?
|
הייתי אומר שהשיחה הזו הייתה מאוד מלנכולית. כנראה שדמעות
מעדיפות להבליט את הצד הפחות שמח בהן. אולי הן חושבות שאנשים
יעריכו אותן יותר ככה, אבל לא הרגשתי הערכה מוגברת אליה.
|
אחרי כמה זמן ראינו שהמכונה מתחילה להתקלקל. קודם האורות
התחילו להבהב חלש, אחר כך היא לא קפצה כל כך... זה היה יותר
צליעה. הצפצופים גם כן נשמעו כמו איזה שיעול. בסוף הכל כבר
הפסיק לפעול ולא היה עם מה לשחק.
|
בינתיים אני קצת הפסקתי לעשות את התנועות. קצת פחות בפומבי,
ובכלל לא לבד. קצת נמאס לי מהן. כבר לא הייתי בטוח אם אנשים
עושים את זה כי זה אופנתי או כי הם נהנים, אבל לא יכולתי
להפסיק... אני התחלתי את כל זה. אם אני אפסיק זה לא ייראה
בסדר.
|
קור של מזגנים
מוחלש על ידי קפה של מכונה
בזמן עבודה מול מחשב
|
כדי לחבקך יותר חזק, עליי לפרוש זרועותיי
כדי לנשקך כראוי, עליי לנשום לרווחה
כדי להרגיעך, עליי להיות שליו בנפשי
|
מסתובבים במקום בסלואו אינטימי
ולאט לאט נעלמת רצפה
רק אנחנו
|
מילאת אותי כשם שאני אותך
ורשפי עינייך יקדו אל תוכי
|
אטעם מכל פרותייך
ואת ריחותייך המשכרים אקח אליי
|
כי לא תסולאי בפז שערך
המפואר וקורן כשמש פנייך
|
נצחית את בחוזקך,
כלוחמת מקדם,
ולמאווייך יקומו ויפלו עולמות
|
שחררתי הנצרה ויריתי הקליע
אתם נופלים שם, אך איני רואה
הכדור כבר נורה, אין דרך חזרה
אני לפקודותיי צייתי
|
זה לא סיפור על אהבה רומנטית
אלא הרבה יותר מזה
זו תלות שאין בה שמץ של פגיעות
או פחד ורצון לנסיגה
|
מסתכל בעינייך
ברואי מבט חודר
שיודע את אשר אני מרגיש
ובו טובע מרצון
|
בנוכחותך כואב לי
אך אני חייב אותך
תמיד מנפצת אותי לרסיסים
ורק את יכולה להדביק חזרה
|
ובתוכי יודע טוב
שהחומה אותה הצבתי
מעמעמת חרש את פחדיי
|
בנאדם כל כך גדול
והיא כל כך קטנה
זעירה כשאני מסתכל עליה
וכל בטחונה היא תולה בי
|
אולי משום כך
התעקש בי הכוח פתאום
לקחת יוזמה על ליבי
|
אני רוצה לשמור עלייך מכל רע
לחבקך תמיד ולעצור הכל
שלא יפגע בך דבר לעולם
ולא תבכי עוד דמעות של עצב
|
כוס קפה קטנה, בבית קפה קטן, ברחוב קטן. הכל גדול. שום דבר לא
מינורי. שיחות שאני לא מקשיב להן מעניינות אותי. בדלי הסיגריות
טומנים בחובם, כל אחד ואחד מהם, סיפור על אותו אדם שעישן אותן.
הכל מרתק אותי. אני נותן לעצמי להיות מופתע.
|
אין תחליף לרוגע ששורר בי ברגע כזה. נוצר מצב בו אני מרגיש שאת
חלק מהיישות שלי, חלק בלתי נפרד ממני. וברגע כזה אין בי שום
פחד מתלות.
|
כשאתה לבד וחושב עליה, אתה תוהה אם המחשבה עלייך עוברת במוחה
מפעם לפעם, ותמיד תגיע למסקנה שלא. אולי בגלל זה אתה רוצה
להיות לידה... שתרגיש בנוכחותך... שתדע שאתה עדיין שם... שמדי
פעם תעבור המחשב עלייך במוחה... ושלא תשכח אותך
|
כשהייתי קטן אהבתי להתנדנד בנדנדה. כזו של שני אנשים שכל אחד
מהם דוחף עם רגליו בתורו בכדי להתרומם מעלה, בעוד שהצד השני
יורד. סדרי עולם. כשמישהו עולה, מישהו אחר יורד.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
"אם שותים, לא
צמאים."
אחת מסבירה על
חשיבות הנוזלים
בגוף, בייחוד
בקיץ. |
|
