|
ביטון היסס. ' אלה צריך לגמור אותם כשהם עוד קטנים' נזכר ששמע
כבר הרבה פעמים. ' אלה כמו זבובים - אחד מוצא משהו באים אחריו
עוד אלף' . יעמדו ליד הגדר יצעקו ינדנדו בסוף יקללו, יזרקו
אבנים, יהיה בלאגן. מה הוא צריך את זה ועוד ביום שהגדוד
משתחרר.
|
" חשוב שנדע שהכל היה אמיתי" אמר המבוגר. הוא ליטף את ראשו של
האיש הגבוה.
-" זה חשוב מאוד מאוד. לכל דבר יש סיבה. לפעמים לוקח הרבה זמן
עד שמבינים, אבל בסוף מבינים, אני יודע... "
|
מתוך עטיפת הנייר הוא הוציא החוצה יד קטנה, מטוגנת, מצופה
בפירורי לחם. זו היתה יד לא גדולה במיוחד - קשה היה להבחין
בגלל הציפוי הפריך אם היא גברית או נשית. האצבעות היו מכופפות
קלות פנימה והאגודל התנוססה מעליהן - משגיחה שהכל בסדר.
|
תפשתי אותן בזהירות, בשתי אצבעות משני צידי שריונן השחור.
נזהרתי שלא ללחוץ חזק מדי, שלא יימעכו. לפעמים זה קרה, ומבעד
לסדקי השריון ניגר תוכן הצהוב-אפרפר החוצה ונזל בין אצבעותיי,
דוחה ומרתק.
|
מלותיו היו נפרדות מפיו מחוברות אחת לשניה ברסיסי רוק, מטיילות
וסובבות מעל לראשי אך לא מוצאות אחיזה או דרך לחדור פנימה,
מנסות להיתלות עוד רגע בבגדי, היו נשמטות ונמוגות עוד לפני
שהגיעו אל הרצפה.
|
בחמישה לשמונה החלו להגיע המוזמנים. לחצו ידיים, דיברו בלחש
זהיר, סוחרים בסיפורים קטנים, כדי למלא את הזמן, מכינים קפה,
להרחיק את המבוכה. ראש המועצה הגיע בשמונה ורבע. וישר אחריו
החבר'ה של אודי - ערן ואלון ושלומיק ונעמה ועוד שתי בחורות
שחווה לא הכירה.
|
"קודקודים קודקודים,
אני רוצה הביתה"
המשכת לסדר גפרוריך,
לקבלת תוצאה נדרשת.
|
ז'ניה נעקד ברצועות
אל שולחן הניתוחים.
בלי אש ועצים
הוא השה לעולה.
הפשיל מכנסיו
קיפל תחתונים,
|
בחג הנולד הראשון, שלך ושלי
לא באו שלושה אמגושים
להביע הערצתם במנחות מור לבונה וזהב.
|
חיילי יחזרו
לנועם שיגרתם
לגדל תקוותם.
אני -
לדוחק פחדי
למתק אשליה,
"יהיה בסדר".
|
מוטל מוער ומבואר,
לשיפוטכם.
חף מחידות
סודותי רשומים
אות מול אות, תו לתו
כאבי זולים, קלים לעיכול.
|
עוללות הכרם
מתפללות לבציר
שיגאל הגפנים מעומסן
יהפוך ענבים ליין
לשמח לב.
|
על כתפיך שהיו צרות מדי
הונחה האחריות
לראייתי המרחבית.
כששחת מכובד המשא
דקר בי כישלונך
כמו היה שלי
|
ניגר מאצבעותייך
השמן לשיערי,
משחת אותי
למלך לילותייך.
|
עוצמים עיניים
קורבנות וצוררים
נוחותם מתוקה כשינה נטולת חלומות,
נטולת סיוטים.
|
מה - נאוו רגלי
מבשר - לא על הריי
אורחים לא קרואים
לא יבואו אלינו
|
אהבתי - כמוני - אינה שלמה
אהבתי - כמוני - לפעמים שותקת
|
מבעד לבגדים דחוסים,
תיקי רחצה וכרטיסי טיסה,
שלחתי אצבע - לחפש את לב העונג.
|
רצינו רק אישה של חלומות
מחייכת ופותחת
את חיבוקה החם,
זרועות, ירך ושחי,
צוואר, תלתל ולחי.
|
אישה בגילה כבר פוחדת
מלעג קמטים בעורה,
בגילה היא עדיין נרעדת
לחדוות המגע בבשרה.
|
אמא טובת כונות
עומדת בסוף הטור,
נושאת תפילה קטנה
לאלוהי מרק
|
מוקפת ושותקת,
שנותיה הושיבוה
בכס הגלגלים, רחוקה מנתיניה.
מאזינים מול חלקתו
לנגינת החול, רשרושי זרים, הדס הצעדים.
|
בהה בפרורים המתמרדים,
הפקר קמטים במפיות,
התחתיות התכתמו בעצלתיים
כפיותיו איבדו דרכן ביער מגירות.
|
עשה לי הבדל
בין פחד לכאב
בין תשוקה לתשוקה
|
יום-שנה יגיע.
ייפגשו הם וגם מי שכבר איני מכיר .
יצלצלו זה לזה להודיע - האזכרה בשתיים
|
"זו החלמה זמנית בלבד"
בכדורי הבדלח היא רואה
עדני כאב ושכול
בתם ההתאוששות
|
עיניו השחורות בערו
חיוכו מצודד
אור ירקרק נצנץ בגומות לחייו.
קים והבטיח
|
הנה דלת פחדי נעולה בקומה השביעית
בערב תיפתח ומהקירות יינעצו בי אצבעות היאוש
|
יעקוב - תבוא תרד אלינו,
ואכיר לך את האישה, הילדים,
מה כבר נשאר חי ביננו
חוץ מקצת תמונות וכמה סיפורים
|
הצצתי מבעד לווילון האצבעות,
ראיתי את מותי,
חלקלק ורטוב ואפל,
ואד נשימתו רעל
חסר רחמים וריח.
|
איני רואה דבר, איני מרגיש, איני שומע
את כל מה שניתן היה, שילמתי למפרע
|
ילדי מכוון קנה מלוטש,
אל קיר הכאב החרב
|
ביום בו אפסיק לעבוד,
הלוך - ילכו מעבידי
לחפש להם עבד חדש
|
יגעות, מוכות שחין וצלקות, נאנחו על משכבן,
שפתיהן חרבות, משלימות עם חסד שלא יגיע.
|
הלומי תשומת-לב הורים בתפקיד ההורים
ממלמלים מילים נכונות במצב לא-נכון.
|
בין לבין, רכון ודרוך,
אזנק לרדף אחר זמן מתמחזר.
ערמומי ונחוש אביט בו מעבר כתפי
|
בוקרו בערבי, קיצי בחורפו,
נשים נוכריות מלטפות צווארו,
לוחשות מי-אמור צרוד באוזנו.
|
שיערך מתקצר,
כתפיך מתרחבות.
אני מחשב חישובים -
וכל התשובות אצלך.
|
אני שרחמי געגוע
לעיניו החפות מכאב,
שהריוני אהבה
לחלב שיניו
הנושכות טעמים חדשים,
|
כשאני אתך
ואת איתי
יש עוד משהו -
שנינו.
|
לדובי הייתה עין אחת. מהמקום בו הייתה אמורה להיות העין השנייה
השתרבבו שני חוטים, זולגים על לחיו השעירה.
|
אולי אפשר קצת להניח לעבר ביום הזכרון ולנסות לזכור למפרע?
|
זו הייתה שריקה שידעה לפלס לה דרך בתוך כל רעש, לחצות מעבר
להמון שהתאסף מול במת יום העצמאות, לעבור בין כל החנויות של
המרכז המסחרי, לעוף מעל לפארק הגדול, לפלס את דרכה בין
המתרחצים בחוף הים ולגעת בי. אני שומע את השריקה ההיא מדלגת
מעל לשנים, לכאבים, לגעגוע
|
גחון מלבין, מחליק בלחש,
הלטאות בבוץ מצקצקות לשון
בסבך הטפטופים,
בהס המפכפך
בטני הרפויה תשוט בצל.
|
|
|
הייתי חולה
בשיעור הזה.
בוריס ז"ל |
|
