|
אולי כך הסיפור היה צריך להתחיל:
"תומר!" התעוררתי. זה נשמע כמו הקול של אמיר אבל בנימה שכמוה
מעולם לא שמעתי. ישבתי מטושטש במיטה, הלב הולם וניסיתי לתפוס
מה קרה. זה חמק לי בין האצבעות כמו מים קרים. הבזקים של שלג,
קרח, עצים, כאב חד, חרטה. הכול בארץ רחוקה.
או
|
הוא ישב ואכל סלט כרוב מתוק בחדר האוכל ובכה.
זה קרה בחצבה במדבר ביולי, אחרי זמן מה לבד עם המחשבות. 'למי
מאיתנו אין קשר עמוק, תהומי, עם מזון מהילדות?' והוא נזכר.
סבתא שלו, רודפת אחריו עם כפית כבד קצוץ לדלת הקדמית, הוא בן
עשר...
|
יותם תמיד חשב שיש סדר קבוע לשכחה שמתרחשת כשקמים. הוא מצא את
עצמו ואת אלון שרועים בבוקסרים במיטה, האכזבה כבשה אותו.
''הרסתי הכול''. הוא חשב ופנה לחפש את המכנסיים שלו.
|
עודד מציץ עם הראש מבעד לדלת. "מה העינינים?", ככה זה
כששורקים, הדברים הטובים מגיעים, זה בטוח, תנסו. עודד נכנס
ואני מרגיש כמו כל פעם, איך הלב שלי קופץ קצת. מתולתל עם
סימנים לאדמוני, תמיד לובש חולצה קרועה על הגוף השזוף שלו
מעבודה בשדה ומלווה בג'ינס וסנדלים.
|
השארתי את רווית בנתב"ג והתחלתי במסע דרומה. המשפחה כבר ידעה,
החברים הרגילים כבר ידעו, נשאר רק לספר לארבעת החברים. החלונות
פתוחים והרוח שורקת, ירדתי דרומה. עובר דרך חצרים, המכתש,
אילת, דרך המצוק של נחל ברק, שם בעצם, הכל התחיל.
|
יוגב נשאר עוד שניה אחריה והביט בי בעיניים כלות, אלו שחברים
משתמשים בהן כדי לנסות ולהביע את מה שידוע ואי אפשר לומר.
|
הסופה תפסה אותנו בהרי הקצ'קר עם שלג וברד...
לא ידעתי עדיין שהלילה הזה הולך להיות בין העשרה הקשים
בחיי...
מבעד עיניים חצי עצומות יכולתי לראות את גיא מתמתח באוהל
ומחליף חולצה, האור והצל משחקים משחק ניגודים על הגוף השרירי
שלו, צובעים אותו ברכות ובקשיחות.
|
רוב האנשים לא מודעים לכוחן של ההשתקפויות. המבט חוזר ונודד
לזכוכית. ההשתקפות של הבחור עם העגיל חוזרת ומסתכלת על
ההשתקפות שלו עצמו מדי פעם ומחייכת. הכול קורה שם, בעולם של
החלון והוא ממשיך ומסתכל על שתיהן. זה עולם שונה לגמרי. "אני
לא מעוניין." הוא חושב.
|
חזרתי לפני שבוע מחבר בתל אביב. זה היה בערך ב-2 בלילה ויצאתי
מאיילון בדרך לכביש חמש לכיוון הבית.
בדיוק אחרי הפניה שמתי לב לתנועה חשודה שהתגבשה לדמות של
טרמפיסטית, שפחות או יותר הטילה את עצמה לכביש
|
''למטה, למטה'' הוא חשב. זה היה כל-כך מזמין. חמש קומות
וסגרנו. מתחת לעמדת השמירה העיר נפרשה ובחוץ היתה הרגשה של
סתיו.
המוח שלו נדד לכמה מהאהבות הקודמות, לילך, יפתח, קארין. שום
דבר לא עבד.
בחדר, מתחת לכרית, חיכו כבר המכתבים להורים, לאחותו וללילך -
שיידעו
|
לפעמים החיים נגמרים ואין לך הזדמנות לתקן.
הוא תמיד אהב לרוץ בגשם. הריצה ביערה דברים, כמו האהבה לאודי,
הנישואין, הטעויות.
לפעמים החיים נגמרים ואין לך הזדמנות לתקן - או שיש?
|
לפעמים החיים נגמרים ואין לך הזדמנות לתקן.
הוא תמיד אהב לרוץ בגשם. הריצה בערה דברים, כמו האהבה לאודי,
הנישואין, הטעויות.
|
הוא נשען על החזה שלי, די חמוד, הבחור החדש. "נו," הוא מסובב
את הראש שלו על החזה שלי, "אתה מספר לי את הסיפור עם הבחור
המבוגר?" אני נאנח, "אה... כן." אין לי בעיה לספר על זה,
אבל...
|
ואז בא משפט המפתח שבעצם סימן את כל הטרמפ הזה. עם ניצוץ מחודש
בעיניו, ויקי הסתובב לעברי ושאל בחיוך ממזרי. ''אההה... אחי,
בטח הייתה לך איזו ספונסרית שנתת לה בראש כל הלילה, לא?''
|
האוטובוס עם החיילים עצר באמצע הדרך. שדרת האקליפטוסים ולידה
תעלת המים כבר נצבעו באור השמש הגוועת. גדי ודותן ירדו
מהאוטובוס לערבית. חלק מהחיילים נשארו לישון באוטובוס, עייפים
מאירועי היום, וחלק ירדו לעשן סיגריה או כדי לראות את השקיעה.
גדי ודותן התקרבו לשדרת
|
הגעתי לבסיס שלו עם הפצע ביד.בדיוק לפני הקק"צ.
אחרי הקורס חזרתי עוד פעם. להשלים,לסגור.הרגליים שלי הוליכו
אותי חזרה למקום שנפצעתי בו, הבור הנבטי, הגדה.
אחרי השקיעה ישבתי עם תומר תחת כוכבים בוערים ודיברנו על
החיים, על אהבות ישנות וכן, גם על צלקות.
|
הלכתי לבקר את סבתי
במוסד הקטן.
חדר אחד, עשרים זקנים.
יש מספיק זמן.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
-"מי יודע מדוע
ולמה לובשת
הזברה פיג'מה?"
-"המורה, אהה...
הכלב אכל לי את
המחברת!" |
|
