|
לעולם אל תפסיקו לחלום,
מי שלא חולם חלומות, אף פעם לא יגשימם!
"כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים!
הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את
מרוץ הדקים..." (לאה גולדברג)
תהנו ו- PLEASE תגיבו בכנות.
שלכם
אופק
אלוהים תמיד עונה, אך לפעמים הוא עונה: לא!
|
ואני לגמתי שתיקה ארוכה ולא העזתי להביט אל תוך מבטו המתחנן.
המילים נכנסו בי פנימה וסתמו אותי.
|
התיישבנו שלובי ידיים, מיכאל בשתיקתו ואני בחוסר האונים שלי.
ראיתי אנשים ממתינים לכולם היו עיניים אפורות, רק העיניים שלי
היו שחורות, ומיכאל... העיניים שלו, הן היו... הן היו שקופות,
כאילו אבד מהן צבע הדבש שכל כך אהבתי.
|
4 שנים עברו מאז, אני עדיין לבד.
כבר לא חושב עליה
אבל גם לא שוכח.
|
לפתע הכל נגמר
פתאום אני לבד
|
אדם מוצא עצמו בודד בתוך פינה של שקט
|
געגוע עיוור מהתל בי
תראה לי את עיניך
|
צפיותיי חונקות אותי ומשאירות אותי מאחור
אני כלואה בשבי הכאב
|
אל תיגשו אלי
אינני רוצה לפגוש עוד צביעות על פני האדמה
|
אני מחכה לדברים שמעולם לא יגיעו אליי,
חלומות שווא נערמים בי בלי סוף.
|
אתה יודע,
יכולתי בקלות לטבוע בתוך עינייך
|
אני רואה אך מסרבת לפקוח את עיני
|
דמעות של דם פוצעות אותי עכשיו,
חשבתי עלייך יותר מדיי.
|
האשליות מציפות אותי
ילד קטן עם עיניים בוהות
|
ההחמצות החוזרות ונשנות,
לרגע נראה כי לא למדנו כלום
|
הלילה אין אורות דולקים, הלילה חיוך כבה
|
ואיש לא חשב לעמוד ואיש לא חשב להמתין
|
ועד שכבר קמתי והצלחתי לפקוח עיני,
נזרקתי בחזרה אל הארץ.
|
ורק עכשיו אני יודעת ומבינה
שכשם שבאתי כך גם אלך.....
|
ילד קטן מוצא את עצמו, הולך על הגשר והוא לבדו
|
יש פרחים שאיש לא קוטף
משהו בהם גורם לך לסלידה
פרח עמוק באדמה ללא כל יכולת להפיק תועלת
|
חרב חדה פילחה את ליבי
ואתה - מי אתה?
|
כבר מזמן שלא שמעתי קולות יפים.
ניגונים שהיו בי, הלכו ואינם,
פיוטים שרקמתי לקחו אותי בשבי.
|
להיקרע בין הטוב לבין הרע,
בין הלב לבין הראש
|
הרוח לא מרחמת היא מכה בי בחוזקה,
מנצלת את רגעי בדידותי
|
כל כך רציתי להביט אל תוך עינייך,
כל כך רציתי להעביר את כף ידי בפנייך.
|
ראית כמה עצב יש לה בעיניים ?
|
העצבות, היא המתנה
הבדידות היא ארון קבורתך.
|
לכל מקום אליו אני הולכת,
אלייך אני הולכת.
וכשתלך
תלך אתך השמש
|
אני בוכה
בוכה על דבר שאבד לי
אני תוהה
איך אפשר לבכות על דבר שאינו שייך לי?
|
שתיקותייך לוקחות אותי אל מחוזי הנשמות האבודות
|
מאבדת יותר מאשר מוצאת.
מילים כבר לא עוזרות לי
|
לא מוצאת מה יש בי לתת לך
אני גוף חלול עם השקפה שקופה
|
מה שהיה בי נגמר והלך
הדברים אינם כפי שהיו עוד
אני עוזבת כאן - אין בי מטרות
|
מה שהחסרת ממני, יכאיב לי לעולמי עד,
חיסרון חסר וריקנות ממלאים אותי עכשיו.
|
לא אוכל עוד לראות את היופי שנותר כאן,
לא אדע כיצד לרקוד את האמת.
|
סלח לי כי טעיתי ומלותי הולכות אחר לבי
סלח לי כי מואסת אני בעולם נטול חופש זה
|
מדהים לראות עד לאן העצב שלנו יכול לקחת אותנו
צועדים לאן שרגלינו לוקחות אותנו
ורגלינו, לאן הן לוקחות ?
|
משהו מפריע לקיומינו ,
מסתיר את האמת .
|
כל צעד וצעד, כל דריסת רגל
קוברת אותי באדמה.
|
מישהו החליט שהוא עוזב באמצע הדרך,
מישהו נטש באמצע הקרב.
|
תחנון היוצא ממני אליך, מבקש שלא תביישני עוד.
הבושה, כמו המוות - אוכלת לאט,
האדמה בולעת וקוברת מתחת לאדמה
|
תסכול מהול בחרדה.
איך זה שכולם הולכים בתלם ואני עדיין כאן ?
|
אני יודעת שאם יש לך דמעות,
אתה תבכה עליי.
|
מיכאל שלי, אתה יודע שפעם יכולתי להביט בשמיים ולהימלא באושר?
אתה היית צוחק ואומר לי: ילדה יפה שלי, זה קסם שיש רק לך.
אני זוכרת שפעם כשהתהלכנו בפאטיו הבטתי בשמיים ואמרתי לך שאני
מוצאת שיש בהם גם צער
|
אני לבד וכמעט שהתרגלתי לעובדת הבדידות בחיי
או במותי
|
|
|
אני לא חוגג ימי
הולדת!
לא של עצמי בכל
אופן!
כי לדעתי יום
ההולדת שלך זה
יום הזיכרון שלך
בעודך בחיים!
זה מדכא לחגוג
את זה פעם
בשנה!
וגם קצת
יומרני!
יופי!
עברה עוד שנה!
לא חוכמה
גדולה!
לדעתי ימי הולדת
חייבים לחגוג
פעם בעשרים וחמש
שנה!
וגם זה יותר
מדיי!
פרופ' ירמיהו בן
יהודה, שונא
תאריכים מיוחדים
חוגג יומולדת. |
|
