|
רוני ארבל נולדה בחורף 1988 בתאריך הסמלי כ"ח בשבט
תשמ"ח. בשנת 2001 החלה לפרסם באתר תחת שם העט אופק
בר שהפך לחלק בלתי נפרד מאישיותה. במשך השנים עסקה
בריקוד, נגינה, דרמה, מלאכות יד וכתיבה; בוגרת תיכון
תלמה ילין במגמת האמנות הפלסטית, סטודנטית לרפואה
ולמחקר באוניברסיטה העברית.
אידיאליסטית לשעבר, פעילה ומדריכה בתנועת הנוער
"השומר הצעיר" וכן לקחה חלק בפרוייקט "קריאה להנאה -
גשר בין תרבויות".
בשנים האחרונות מתאמנת ומתחרה בענף הטריאתלון
ובריצות ארוכות, אהבה אמיתית שמהווה מקור כוח, שמחה
ואושר.
המערכת המליצה על הסיפור "על כנפי מלאכים".
"אף אחד לא יודע מה קרה לאלמה" זכה בתחרות לסיפורים
קצרים ע"ש אורי אדלמן. בכספי הפרס קנתה אירובר.
הראש שלה כבר מסתחרר, עיניה יורקות דם ואש. היא לוהטת- עוד מעט
תעלה עשן. עד שהתעלפה, על הפסגה, מתחת לכוכב שלה. כמו ישו
צלוב, ידיה פרוסות לצדדים, בגדיה מסמורטטים.
בחלומה- היא שבה ומופיעה בדמות מלאך מעל הים. אוחזת בידה, וכמו
שהיו קטנות- הן הולכות על שפת הי
|
אף אחד לא יודע מה קרה לאלמה. אחר צהריים אחד, בקיץ הלוהט, היא
נמצאה מוטלת מתה מתחת למרפסת דירתה.
|
יש אמונה תפלה. היא קשורה בצמח מסוים בשם מיתת הדבש. זה צמח די
נדיר, ושאר הזונות מאמינות שמי שנוגע בצמח מצמיח שורשים במקום.
אני, שמעולם לא ראיתי או נגעתי בצמח הזה, מרגישה נטועה במקום
יותר מהזונות שלא היה להן כבר שנים בית קבוע.
|
"תלושה מהמציאות, אי שם בין האין לבין הכלום, מחכה לסימן, לקול
או לחפץ, שיזכיר לי כי גם אם אני רחוקה, אני עדיין בעצם,
בלב העולם- מסביבי סיפורים, צבעים, אנשים, פרחים- שיהיו לי
כקשר
למה שעזבתי, למה שאבד- כאילו אומרים-
לעולם לא תהיי עוד לבד."
|
"ובכל זאת, הייתי צריכה למות." מלמלה מירי לעצמה בעודה עומדת
מול תמונתה במסגרת הכחולה, שתלויה במסדרון הרחב בבית ילדותה.
|
"ההליך די פשוט בסופו של דבר. את קוראת ספרים על החיים. תפיסות
של פילוסופים. אז יש לך בחינה בעל פה. אותו דבר גם על המוות.
קוראת תפיסות של פילוסופים ואז בחינה בעל פה. הבנת?" הנהנתי.
זה לא נשמע מסובך חוץ מדבר אחד- "אה, גיל- אני לא כל כך בטוחה
איך נולדתי...?"
|
את באה עצבנית מבית ספר, כרגיל. בוכה על היום הקשה שהיה לך.
פושטת את בגדיך, נעמדת מול המראה.
ממולך - מביטה בך בשקט דמותך העייפה. העיניים האדומות-נפוחות
מביטות בך בחזרה, ללא מילים. עייפות, דומעות. אולי מרמזות על
מה שעובר עליך בפנים.
אולי לא.
|
מוקדש כל כולו לרפאל אלישקשווילי, שנפל ביום בו נולדתי, ומאז
נמצא איתי תמיד.
במותך
נתת
לי
חיים
|
לא רק סכינים מתקהים, אני אומרת לך, ולא מחמת זקנה.
|
גדלה לי בתוך הבטן,
לאט לאט ובעדינות
מנסה לשלוח מסרים מצפוניים,
מתווכחת עם השטן שיושב לי על הכתף השניה.
|
על מצע של שוקולד
עם מפלי חלב;
ורדים של מרציפן
ועננים מסוכריות גומי.
|
בלילות הקיץ היה הוא צוהל
עם רוח האושר
|
משייט בשלווה בין ענן לענן.
גולש על הקשת
תופס טרמפ עם הטל,
משחק בטיפות ונושף בפתיתי השלג
עד שבמקום מסוים נשימתו נעצרת.
|
ידיים מושטות בחוסר כל
בתקווה למצוא פתח
לפורקן העול
נלך
|
מחפשת מילים לתאר אבדות
מנסה להביע רגשות
חולמת בהקיץ
מפליגה במחשבות
אך לבד- מרקיבה מדאגות
|
לא אצרח
לא אבכה
לא אהרוס
לא אכה
|
איזה יום מתחיל בחושך?
יום קשה או יום עצוב
ואם מתחיל היום בחושך
אור ישכחני ולא ישוב.
|
לעולם כבר לא אזכה לראות את זריחת החמה.
|
כמה עוד נשאר לי, השביל הוא אינסופי
"רק עוד קצת סחבי", קרא לי אלוהים בקול פלאי
"את עוד צעירה, על מה את מתלוננת?"
"כבד לי ונמאס", צעקתי בליבי
|
ירח צהוב עלה בין צמרות העצים,
לבן כמוות,
קר כנטיפי קרח בהרים.
|
הולכים בכרמים
בין שדות מוריקים,
שיירה לבנה
מנצנצים השבילים.
|
ישבתי ליד ארון המתים והסתכלתי סביבי. הדמות בארון נראתה שלווה
כל כך. כאילו לא עבר עליה כלום. השבועות האחרונים נראו שחורים
ומעורפלים. אהבתי אותה כל כך. לא בכיתי אפילו דמעה. ידעתי שהיא
נמצאת במקום הרבה יותר טוב. ועדיין - לא הפסקתי לחשוב מדוע
עשתה זאת.
|
מחליקה על גלגיליות בחולות. שיערך מתבדר ברוח הקלה, עינייך
פתוחות לרווחה ובולעות את כל המידע החדש שאת מקבלת מהסביבה
בתחילתו של סתיו. תשרי חדש נפרש בפניך, תחילתה של שנה חדשה
וטובה. את - שלא ידעת מעולם עוד צער, החלקת בשלווה.
|
הזמן עובר כהרגלו, אך משאיר אותי קטנה. מן פיטר - פן שכזו. לא
גדלה, לא מתבגרת. נתקעתי.כשדיברנו על חלומות, אמרת שאתה חושב
שבגלגול הקודם נפלת בשואה. אמרת ששוב ושוב אתה חולם שאתה בורח
מהגטו בתעופה. חייכתי. זכרתי.
|
מוקדש לחלוטין לכל השכולים באשר הם.
אינני יודעת מדוע בחרתי דווקא בערב יום הזיכרון כדי לעדכן אותך
באירועי השנה שחלפה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אם השנאה היתה
פרח, והיתה
מגיעה סופת
הוריקן, או
טורנדו, או
טייפון, היה
הפרח נשאר
במקומו ואף חלק
ממנו לא היה זז
בכניעה. |
|
