|
היא מיד הרגישה כאילו לא באמת פקחה את עיניה, כאילו התעוררה אל
תוך חלום; מולה ראתה את חדר השינה המואר באור הנעים של מנורת
הקיר, וצבוע בצבעי השקיעה שהעמיקה אט-אט בחוץ. ערב שבת. היא
השפילה מבט לערימת הבגדים הנקייה ומסודרת שנחה בקצה המיטה;
חולצת השבת הלבנה והמ
|
כקשת קמורים דילוגיו
וגבוהים כשלפי התירס זינוקיו
אך כה מעודנות הן עקבותיו
ולעצמו התווה דרך וקו
על הערוגות בל יוותרו פסיעותיו
|
ישנה את
חיוך רפה מעטר שפתותייך
יפה את
אגמים של סומק בגומות לחייך
|
נם גדי בחיק הזאב
ותינוק בחיק הדוב
מעורסלים עייפו בזרועות העשב
לילה טוב, לילה טוב
|
אל תפנה את מבטך לאחור
מכפרך מיתמר עמוד עשן שחור
אל תעצור להשתאות מהנוף
עם הסופה הבאה גם הוא יחלוף
|
אבוא אלייך כשיפשירו השלגים
מדלג כצבי בין הפלגים
במורדות ההרים, כאחד העופרים
ארד לרחוץ אתך
|
מתחלפת שריקת
הרוחות הקרות
בשריקות מחזרים
|
לב שדה פתוח
שמלת קיץ לבנה
פשוטה כל כך עומדת
מחכה לחתנה
|
נו, גרשי אותי מהמיטה
לא תועיל לך מחאה
נו, נפצי את כל הכוסות בבית
לא תועיל לך מחאה
|
שפתייך יבשות
כאילו כל זכר שמצץ אותן
שאב מהן קצת מהתשוקה
|
הו איך שהוא יוצא, עולה,
חוזר ומחזר
אבל אני פשוט אוהב אותך יותר
|
אתם יכולים לאסור עליי
לכתוב על המצב
מעולם לא צעדתי בתלם דמים
מעולם לא רצתי רצוץ נפש אל הקרב
|
האספלט והפיח שחורים משחור
והיום כה דחוק ורצוץ
אז רדי בשביל העפר הקרוב
ובואי לקיבוץ
|
את רוצה שנאהב כמו בשיר של ספרינגסטין
אהבה פרועה, אהבה אמיתית
שאת תהיי לואיז ואני אהיה ברנרד
לבכות כשאת שוכבת איתי
|
יש לי בית בארץ רחוקה
חסר גג וקירות
בלי משפחה שמחכה
יש לי בית בארץ רחוקה
|
בכתבי על גופך
משורר לא הייתי
כי כופר
כי חלאת אדם
|
אמר המלח אל הקפטן
אבד נתיבנו עם ליל
כי כבו כל המגדלורים
בכל ארצות תבל
|
זרקור מתמקד
על המוקד אני עולה
על הבמה
בעירום מלא
|
זוהי מלחמה מודרנית
אך בדיוק כמו פעם
הגפנים של עונת השרב
יניבו רק ענבי זעם
|
ברחוב הראשי
הכלה המדממת
יושבת בשמלת כלולותיה המוכתמת
על אבני השפה
והעוברים ושבים
מברכים אותה בחום על עלומיה הגנובים
|
את כמו גאות
את כמו שפל
לבי הוא החוף
|
גיבורים מתים
בשפתיים חתומות
לא בוכים על גורלם
לא מעוררים תשומות
|
דקה אחרי חצות
משהו זול בקסם
דקה אחרי חצות
נחנק סיכוי לחסד
|
נסדקו העננים
ושילחו חצים של קור
עת נדרכנו לעוד קרב
בין בני-חושך לבני-אור
|
על נהרות בבל ישבתי
ובכיתי ללא הכרה
עם נערות בבל שכבתי
לא חוויתי שום הארה
|
איך הוא ניגן
שירים של ילד מאוהב
כמה ניסה
לשתוק בפני יופייה לשווא
|
תריסר זוגות צלעות לי יש
עוד מימי בראשית
אך מכולן מפריעה לי
רק הצלע השלישית
|
כוכבים מתים
לא מגשימים משאלות
בואי שוב הלילה
לדיונות הכחולות
|
כשתלך בדרך הזו, הנפתלת
זכור כי רבים כבר הלכו בה לפנייך
|
ההמונים לפידיהם הניחו
האדונים השחיזו עקבם
העבדים מרדו ואז המליכו
את התגלמות הקיא שבקרבם
|
אולי אם תבקרי
בחלומות שלי עלייך
את תתעוררי אחרת
|
הבו לנו עוד מהמריר והקריר הזה!
נריק כוס אחר כוס,
עד שרוויים נקרוס,
כי בפחות בחיים לא נתבזה!
|
באם נקי ואם מהול
מהקיבוץ ועד הכפר
אין תרופה טובה יותר
ללב המיוסר
|
ולפתע
נאלמו כל הרחובות דום
והפעם
היה זה דם
|
את הפרח וחיוורונו
חיזקה אל לוח שריונו
והוא נשבע לה
עוד אחזור
והפרח בשערך אשזור
|
אצילי הביקורתיות
התקבצו מכל פינה
מתקיימת הצבעת
אי-אמון במדינה
|
השירים העצובים הרדיו
הימים המסומנים על לוח השנה
השמחה ההיא שנחנקה בו
איך הוא חיבק אותי
|
כשהלילה מצית כוכבים בשרשרת
ומאפר על המרבד השחור מעלייך
את יפה כתמיד ומתמיד מהורהרת
אם נפלאה באמת אהבתי אלייך
|
ים זהוב רוגע
בינות קירות זכוכית
מעיין נובע
של נחמה רגעית
|
בערוצים שבכריות אצבעותיי
זורמים נילוסים של הריח שלך
בין הבליטות הקטנות שעל לשוני
עוד משתרכות שיירות של הטעם שלך
|
תנו לי רק משאלה אחת
אני יודע כבר מה לבקש
חלום יחיד ופשטני
אני להגשים מתעקש
|
כשתשמעי בבוקר
את תפילת השחרית
בקול מנומנם
של המשכימות בציפורים
|
האמנם סובב העולם על צירו?
היעז הגולם לקום על יוצרו?
|
חמש אחרי חמש
מעיף מבט
אל החלקות סביבי
בוקר בשדה
|
למה שלא תירדם כבר ילד?
דאגות זה למבוגרים
בתוך ראש כל כך קטן
אין מקום להרהורים
|
כמו פרח חבצלת היא סגורה ביום
כשהשמש מצלילה את דמותה
כשירח קורץ לה כעין חלום
פורשת את עלי כותרתה
|
אם לא תבכה ינעצו בך עיניים
אם לא תצעק שתיקתך תרעם
אם לא ביאוש תחרוק שיניים
אזי לא תוכל להיות כמו כולם
|
והבשר שורף
כמו פצעים מחוטאים
כשהים שוטף
את כל החטאים
|
אילו יכולתי, הייתי מנגן לך
את כל המנגינות שלי
באצבעות שבורות
רק כך תדעי בכמה
|
כאן המקום
אליו נקוות הנשמות
כאן הפסגה
של כל החלומות
כאן המפלט
לכל מי שבורח
עת שוקעת השמש
ומפציע הירח
|
כוכבים נופלים בסוף הקיץ
כאילו השמיים משילים את עורם
הם כולם מצלקים בשובל את השמיים
כדי שלנצח נזכור את אורם
|
את כל שאהבתי בך רשמתי בדיו
ואת שחשקתי בך זבתי בדם
|
ההילה הבוהקת, המשתקת הזו
החובקת את אישונייך סביב
היא כמו זר של ורדים שזורים זה בזה
לכתר קוצים מענה ומכאיב
|
לא נתנשק עכשיו
אמרת לי
וגזרת עליי
גסיסה איטית עם אי בודד
|
להריח את החופש המתקתק,
לראות את הצבעים הצובעים את עולמו,
להיזכר שנית בכל מה שכח,
לצייר בשלל גוונים את חלומו.
|
כל החיילים כבר שבו מן הקרב
וכל הבוקרים חצו את גבול המערב
ואתה במקום לשעוט אחריהם בדהרה
יושב ושר ליד המדורה
|
לך נערתי שעל הכרמל הירוק
בעיניים דומעות מגעגועים ואבק
רשמתי שורות בדיו כחול עמוק
על השכול ועל אומץ לב שנשחק
|
זוג ידיים שלובות
שאותן לא תפריד
החזקה שבסופות.
|
וכשהיו בדואר מקבלים את המכתב
"הסתער תמיד ראשון, אהוב, אהוד, עניו"
אמא הייתה תולה אז שלט על הדלת
"כאן מתים בכיף למען המולדת"
|
הנה הקיץ הקיץ
והשרב מכה
ובלבי נשבעתי
כי בלבך אזכה
|
אם תשוקתי לך מלח היא
ויופייך שקול למים
כי אז גם האוקיינוס אין בו די
|
שחור ולבן אני ניצב לפניה
כמו מעבר חצייה למדרס תשוקותיה
שוחרות את הטרף, מנבאות לי עיניה
איך תחנוק את הגבריות שלי
|
קוביית קש, היא עליה שעונה
חג שבועות, היא בשמלה לבנה
צופה בה מרחוק, מתבוסס בבושתי
משחקי המחבואים של ימי ילדותי
|
היא רוקדת מולי
והיא אפילו לא יודעת
אני קורא בשמה
מטיל ספק שהיא שומעת
|
במטלון
פינת זבולון
הזמן עצר מלכת
ומחוגיו חדלו למנות מכבר
|
קול עורות מתוחים ושמונה מיתרים
מטפס וצולל,
מהדהד בין רכסי ההרים.
|
בשמיים שלך עננים הקדירו
טיפות קטנות של גשם על ראשך מטפטפות
שחורים כתהום את שנתך הדירו
זולגות דמעות הרקיעים, את בטנך מלטפות
|
ברגליים יחפות
אל הגבעות החשופות
הוא העפיל עם שחר
להתבשם ברוח
|
היא מחכה בקצה הרחוב
אביר על סוס לבן
מחכה יפה עד כדי לכאוב
קח אותה מכאן
|
אתם, ששיננתם
את שמות הנטבחים
וגזרתם שאול תחתית
על כל המרצחים
|
עוד מעט נרגיש טיפות של גשם
עוד רגע נרוץ יחפים על הדשא
והזריחה כמו שמיכה
תכסה את התשישות
|
רב הספיר בעינייך
כחול
אשר על שפת הים
|
על קו הגבול המצטייר באופק
על קו הגבול בין הלילה והיום
|
זה לא חדש
זה העניין
צניחה חופשית מראש בניין
אל לב תנועה סואנת
כחתלתול תוחב ראשו
לגביע השמנת
|
עלה אז ניחוח של רוח חופשית
קול צהלות וריקודים נישא בחובה
ואנו היינו קלועים זה בזו
כצרור של תבואה, עומר אהבה
|
ואז כשכל האון שלי עומד כבר בניצב
את פותחת
בדיון על המצב
|
מקלף את העור
אבל נשאר על מדים
את לא חובקת חייל
את מחבקת פחדים
איך בכלל אתחיל להסביר לך
את כל מה שעבר עליי?
|
הכל סבורים שלזמיר יש קול זהב,
ומהללים את שירתו בהכנעה.
אך אולי יסכימו פה אחד כל הציפורים,
שהזמיר זמר פשוט זוועה?
|
שפתיה לוחשות
אל מסתרי כנף סמויים
את קרעי נפשה
את מיתריה הקרועים
|
בואי
פרוצה בכחד
בואי
קרוצה מפחד
|
אבא
למד אותי את שמות המלאכים
הן בקרוב אהיה
אחד מהם
|
אהובתי היפה
כשדות קוצים בוערים
את פרחי הואדי ואבני הצור
אקלע ואקשור לך כתרים
|
צרור בתים בתפזורת חלקית
מוקדשים במלואם לרחוקתי שלי
אלה ילחשו באוזנך את שירי בצרידות
ויסוכו אותך תחת ממטרי הבדידות
|
הנבואות הן רק שקרים לבנים
סמי הזיות לתקווה ולתודעה
מחר אחצה יבשת או שתיים
השאירו צליל אחרי ההודעה
|
גדשתי עיניים קורים אדומים
טשטשתי גבולות בין לילות וימים
|
הרדופים מפלג הנחל
כי דודך רוחו טובה
ערב שישי עומד על הפרק
רוחו קרירה נושבה
|
הושיטו את כוסכם קדימה
וודקת-שפל מיזגו פנימה
וברווח שנותר
איזה מיץ-זבל מסוכר
|
ברחוב סואן ומנוכר
בכית מול כל העיר
אולי מיליון שירים
כבר כתבו על ניו-יורק
ורק עלייך
אף אחד לא כתב עוד שיר
|
נדד פייטן על הדרך
בארצות המערב
בדרכו את ארמון המלך
עם גיטרה על הגב
|
אל הארכיון האישי (33 יצירות מאורכבות)
|
|
החיים הם כמו
האנלוגיה הזאת.
דביליים. |
|
