|
מיכה היה עייף. לא עייף עייף אבל עייף. כמו שהוא תמיד בימים
שבהם הוא לא עושה כלום. זאת אומרת לא כלום כלום אבל כלום. כמו
שהוא תמיד כשהוא עייף.
|
רגע הוא למעשה לא רגע. הוא לא באמת ילד שגר בחנות עם דודלי.
רגע הוא בעצם - אישה. הוא לא הוא. הוא היא. אמא שלי אמרה את זה
בכזאת נון שלנטיות שלא הייתה לי ברירה אלא להאמין בזה. הייתי
המום. רגע הוא אישה וקוראים לו ציפי מור. משפט שתחבירית הוא
בלתי אפשרי...
|
הוא שואל אותי- "מה זה?"
"זאת פלטה של עץ" אני עונה לו. "אמרו לך לסחוב אותה?" הוא שואל
"כן" אני עונה לו "אני חייב לסחוב אותה" זה התפקיד שלי
"זה חלק מהמשחק?"
|
הכלב אומר לעצמו - עכשיו אפזר את הריח שלי בכל האזור. העץ הזה
הוא שלי. הריח הזה הוא שלי. הקקה הזה הוא שלי. הוא כמו מן
נציגות דיפלומטית שלי בשטח העץ הזה. כל כלב ברחוב יודע את זה.
מי שנכנס לתחום הקקה שלי יש לו עסק איתי. תחום הקקה שלי הוא
ביתי וביתי הוא מבצרי.
|
הוא קם אל הדלת ופתח אותה. בחדר מדרגות עמד האיש שכתב את
הסיפור הזה.
|
"לא את לא! את מעיזה להציע לנו שולחן לשניים כשאנחנו שלושה.
הסברנו לך, אנחנו מחכים לבן שלנו. הוא נפטר... אנחנו משפחה
שכולה. איבדנו את היקר לנו מכל. את הבן שלנו. עצמנו ובשרינו.
את החיים שלו נתנו למדינה הזאת, כדי שכאן אפשר יהיה לחיות
בשקט! כדי שאתם תוכלו בשקט
|
אל תטעו לחשוב
שמלאכים הם ילדים
|
ראיתי פעם ילד שלא נולד
הוא לא עמד
בתחנת לא אוטובוס
ולא ירד עליו גשם
|
שלום, אני פילץ
את בטח סו
אנחנו לא מכירים
אבל כבר שונאים
|
|
|
החיים, זה מה
שקורה לך בזמן
שאתה מתכנן
תוכניות ליום
שאחרי |
|
