|
שלום מבקרים יקרים, שמי עודד ,באוגוסט 2003 זכיתי
להגשים חלום ולפרסם ספר משלי באופן פרטי, לאחר קבלת
תגובות חמימות ומעודדות מהקהל המצומצם והקרוב החלטתי
שאולי הגיע הזמן לעלות שלב, חיכיתי לחבוק בידי את
הספר עת יצאתו ועתה מפרסם אני חומר חדש, ובעיקר את
רוב תוכן הספר שמרכז את חיי בשנים האחרונות ,
ולפניכם דוגמאות מספר....
קריאה מהנה
מביטים סביב ומחפשים מציאות,
ושוב רואים את ססמאות התמימות
|
נתכנס להופעה נוספת בעוד מספר ימים
|
חשבתי שאנחנו צריכים הפסקה, לא להיפרד את יודעת,
סתם קצת זמן לשנינו לנסות להגדיר מחדש את היחסים שלנו
ולהזכיר לי אולי למה אנחנו קשורים כ"כ אחד בשני,
|
בין פסקה לעוד מאמר, אני מנסה לחשוב,
האם אני חי במדינה או בעיתון "הארץ" ?
|
התינוק זוחל כדרך חיים אך
צעדו הראשון היה עולם ומלואו
גם ערך מוחלט צריך שני קווים
שיחליטו שהוא בעל ערך
|
"אל האויב בדילוגים, קדימה להסתער!!!"
אמר המפקד, ושוב לא הבנתי
חשבתי שזה רק עוד משחק מלחמה,
הייתי אז חצי שנה בצבא וחוץ מכמה מטרות קרטון
לא הרגשתי מאוים במיוחד,
והמפקד חוזר ואומר
"אתם לוחמים, היום זה מטרות קרטון
ומחר מחבלים בשטחים"
|
שמתים מדליקים נרות נשמה
שעצוב מדליקים נרות זכרון
ששמח מדליקים נרות חנוכה
שסוף סוף מבינים נדלקות נורות היגיון
|
היונה בלעה את עלה הזית
ומעתה היא סתם עוד ציפור...
|
זקנה ועובד זר חולקים משכן
בסמטת אשליות ברחוב צדדי,
היא מחכה לבטוח לאומי ומעט בטחון,
אצלו הלאום לא בטוח,
לגבי הבטחון זה הדדי
|
בואו נקרא בצבעים ונעבור לעולם שלנו,
עולם של ציורי החיים, עולם הצבעים היפים.
|
עוד אגרוף בבטן הוציא
את האוויר מהריאות
לא מזמן היינו בקרב רחוב
אך הפצעים הגלידו לצלקות
|
הדממה נפרשת , הידיים שלובות
שריקות, חזקות מתגברות
סביבי שלובי שפתיים , והראש צורח שריקות
|
|
|
יו-הי-יו-הי-יו-הי
-יו-הי-יו-הי-יה
הקטע הכי מגניב
מתוך "כמה פעמים
ספרת עד עשר". |
|
