|
שם אמיתי- עומרי משה הרמן.
כותב קודם כל בשביל עצמו. כתב סיפור אחד (בית תמחוי
לאהבה) שפורסם באסופת הסיפורים "שורות הסיפור",
לאחר שפורסם בבמה חדשה. קשה ללמוד על אדם מדברים
שהוא מעיד על עצמו. מוטב לקרוא את יצירותיו ולחפש שם
רמזים.
כך תמיד היה המצב אבל אתמול ראיתי דבר מוזר ברחוב נידח - בית
תמחוי לאהבה (או לפחות מבנה שהיה כתוב עליו בית תמחוי לאהבה).
קצת היה לי מוזר משום שהמקום לא נראה שונה מכל מבנה אחר ברחוב.
|
אדון אושר ואדון ייאוש היו שותפים לחדר.
|
משרד מרוהט היטב באופן מעייף, שולחן מהגוני מתיש, תמונות
פסטורליות מעוררות תרדמה, עוד תמונה של פרויד תוקע מבט במתבונן
שאומר "אני יודע מה אתה רוצה לעשות לאימא שלך", כמות מעייפת של
ספרים. על הכיסא יושב אדם מעוטר זקן וקרחת - מעשן מקטרת.
|
ההכנות היו בשיאם, אנחנו נוסעים לצרפת. אני היחיד למעשה
שנותרתי מתוסכל מכל הסיפור הזה לא רק בגלל שלא טסים לאיטליה
אלא בגלל שאני גם הייתי בכלל נגד צרפת, למה כמה שגופי שונא
איטלקים ככה אני שונא צרפתים. למה? אתם באמת יכולים לשאול למה
אחרי כל גילויי האנטישמיות
|
מעל הסלעים ריחף לו ערפל כבד. בבוקר, מסך היה תלוי מעל כל מה
שהיה ושלא היה ועל דבר לא חס.
|
האושר היה זיכרון ישן, מעורפל ומר,
היה אפשר להריח, אבל לא לגעת כבר
|
You're mean but people don't mind because of your kind eyes.
|
בחלל הגדול ונטול הגבולות הכל התקיים.
הייתי שם ולא הייתי.
דבר והיפוכו...
|
האדם שפגשתי היה שונה.
הייתה לו אישיות שונה.
היו לו גינונים שונים.
הייתה לו צורת דיבור אחרת.
|
נפסלת, כל נקודותיך נמחו כלא היו וחישוקי הזהב התפזרו מכיסך.
זה לא רצוי ולא היה גורלך אך למזלך יש לך עוד לב בחלק העליון
של המשך ומשחקך לא תם.
|
הלילה הוא יפהפה אך אין לו יופי קלאסי. הוא יפה האפלוליותו.
הוא יפה במורכבותו.
|
דיוקן עצמי - גיל 13, צויר בעיפרון.
|
|
|
תריחו... תריחו
איזה חרא סלוגן
יצא לי
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
