|
"מגעים מלטפים, מכשפים, מרככים
מטפסים לטיול תענוגות
מציירים בעדנה עיגולים רוטטים
סביב רכסי גבעות ורדרדות..."
שורות הפתיחה של שירי הראשון. נכתב במאי 1999 .
שורות אלו היוו את הפסיעות הראשונות
מסע גילוי עצמי אל אמצע הבטן של אישה באמצע
החיים..תועד בשירה ובסיפורים קצרים - קלידוסקופ של
אירוטיקה, כאב, זכרונות, רסיסי אהבה ועוד.
נשואה ואם לארבעה צאצאים. נושמת את החיים, נושכת
אותם בחזרה, טועמת את השאריות... לא מרשה למוסכמות
לכלוא אותה, רק ללוות אותה במסעה בין הטיפות.
אפילו רחצה פשוטה הפכה לעינוי. תחושת המים שירדו בשטף ולא
התעגלו מטה בצידה הימני..
השתדלה שלא להסתכל בגופה העירום כשניגבה את טיפות המים מגופה.
|
ישבה על שולי הספה, מתנדנדת לפנים ולאחור, ידיה מחבקות את
גופה. ראשה היה מסוחרר מהאלכוהול, גרונה צורב ממליחות הדמעות
ומחריפות המשקה.
"לא לחשוב. לא לחשוב" לחשה בקצב הנדנודים.
|
הוא מקלף את המוסר מעליו וזוחל לצדי . לא אומר מילה. מסתכל על
הדמעות, אצבע עדינה מלטפת אותן על הלחי. הוא ממשיך לא להגיד
ומקלף מעלי בגדים.
|
היא בת 17 היום. השעה כמעט חמש. אבא צריך לחזור מהעבודה.
היא ממהרת לסיים את המקלחת, קולעת לעצמה שתי צמות, קושרת סרטים
תכולים בקצות הצמות. הפנים המנומשות מחייכות אליה באושר מתוך
המראה.
|
"איפה זה???" צרח, צונח אל ברכיו, שולח מבט מטורף אל ההרס
סביבו. גוש של כאב צרב בבטנו, משכיב אותו על הרצפה מכווץ
כעובר.
|
לא תמיד כשחם לך
לח לך
וזיעת החובה סביבך גורמת להכל
להחליק
רחוק ממך
|
מרעיד עפעפיים עצומות בחוזקה
דבוקות בקורי חשש
מלטף אותן להיפתח
|
כשאגיד - מורעבת
תאביס את רוחי בתאוותך
בעיניך
אראה את צומי מתפוגג
עת תזין עצמך בגופי
|
אתה לוקח אותי בין ידיך
מקפל בי פינות
מפסל אותי אחרת
יוצר ממני את רצונך
|
חשפי קטיפת עורך למגע השמש
תני לרוח לנשק חמוקייך
גלי את צלליות סודך..
|
ונתינייך היגעים חורקים שיניהם הכהות
זבי דם, נוטפי כאב, גבם רקום בצלקות
נושאים משאות שעשועייך מימים קדומים
צלבים חורצי כתפיים ולראשם זרי קוצים
|
השארת אותי חשופה לך
ללא כסות
מלאה מתמיד
|
אנשים חלולים
צבועים באפור
לא נושאים עיניים
לאחר כך
|
אתנה של חלומותיי
עוצרת נשימת לילי המיותם
עורי מזיל דמעותיו לחומה
|
בנית בך מרתף עינויים
מרוצף משקעים של כאב
הכל חתום ונעול שם בפנים
עיר מקלט לייסורים של הלב
|
ואין עוד אוויר בינינו עכשיו
רק יזע ריקוד עתיק מימים
ובפנים מתמלא
ובחוץ מתכנס
|
המשך לנשום שם
בקצב הרגיל נטול הפחד
אני אפקח עיניים
פקוחה
פיקחת יותר
|
חטאים של יום
מאירים חשכת הליל
אורם צורב עורי
|
בכיווץ בין העיניים
אתה אומר מילים
שמכווצות לי את הבטן
|
גם אם הרוח יכה בבשרי
מנסה לצנן בי הלהט
אפרוש זרועותיי
ובצחוק מתגלגל
|
חומו של שריר העונג הלח
מתווה שבילו המתוק..
|
יש לה חום גוף רך
טעם מתמוסס
והנשימה איתה קלה
|
בחיוך רך ואוהב
אתה משלב כפות ידיך
מאחד
טיפות דם ותאווה זולגות
מטפטפות מבין אצבעותיך
|
שלווה מבועתת
לכודה בפינת קיומי
מחבקת עצמה למוות
|
פקוחת עיניים נבראתי
חוקרת כל ריקוד נמלה
חבויה בבגדים אפורים
|
יש נשימות שמתקצרות בפנים
וכאילו הכל מתקצר איתן
כמו יום שנגמרו לו השעות
או אהבה שנגמרה לה הסבלנות
|
משק כנפיים אחרון
האוויר תחתן נגמר
לא מרים
לא מרעיד יותר
|
שם הקירות מספרים את סודי
חרוש בציפורניי זעם ועדנה
קירות ספוגי זיכרונות
ולחישות
ותחינה לעוד
|
טיפת העונג הזו
היא הטיפה האחרונה
הנוגעת בשפתינו הבקועות
|
עכשיו להתמוסס לניחומך
עכשיו לא להבין למה
ופתאום להבין הכל..
|
כמו שקעו רגלי השחר בביצה
והן נשרכות
עד יפלו בעייפות דביקה על כתפי הערב
|
עוצמת עיניים.
מתנדנדת כמו נחום-תקום
ככה סתם
באמצע החיים.
|
את הולכת עם חוטיני
במיני
ומרימה מטבעות מהרצפה
|
שחר מאיים
מאיר ליל בעוטים
שחור המוות
מאדים בצבעו של דם
|
בין קפלי זיכרונות
בין היה להווה
אסרתי מנזר של שתיקות
|
יאור אדום גלים
גופות תקוותיי מרקיבות בין גליו
קורבנות פחדים
עמוקים ממני
|
משוטטת בין זיכרונות
בין מילים חודרות
בין מגעים פאנטומיים
מחפשת.
|
התשוקה פועמת בי בקצב
בעצב
מגששת אחר סדקים של תקווה
|
בציפורניים מבוהלות
מנסה לתפוס את האוויר
חומק
|
לפעמים ציפורניך שורטות בבשר הלב
והוא אוהב
והוא ממשיך לפעום אליך
|
ועיתים סוגר עורי עליי
וליטוף הרפאים שלך
מוציאו לחופשי
|
יש לי אנחה לך
מצופה בחיוך כרומו
מבהיק ונקי כמו שאתה אוהב
|
אני בוהה בחוסר אונים מרגש
מפתה
מסעיר
דורכת בזהירות על קרקע לא מוכרת
|
זימה נוטפת עם כל פסיעה שלי
אליך
רק אליך
ונשימתך כבדה
משתוקקת
עוטפת יציר דמיון לוהט
|
שאקום בבוקר
והפירורים של הכל יהיו על הסדין
ואני אנשוף
אפזר אותם לזכרונות של אתמול
ואהיה אני מחדש...
|
גם הכעס הזה
זה המנקר מימים
יתמוסס אל האין
|
לפעמים
אני מרגישה כל כך דרמתית
שאני צריכה רק חיבוק..
|
ואתה..
אתה לא יודע מילים
רק מבט
|
מוזה מנומנמת
מכורבלת על זרי דפנה
|
אצבעותיך
אוחזות בקצה רוכסן
רחש
לחישה...
והעטיפה
נופלת למרגלותינו
|
אתה מחלחל פנימה
כאילו תמיד ידעת את הדרך אלי
מאט את דחיקתו של הרעב
קדימה
הלאה
ליותר
|
אתה שואל אותי פנימה
ועם כל תשובה
מפנימה עצמי עוד
עוד מעט
|
מעולם לא ידעתי
משמעויות כה רבות לאות אחת
למילה בודדת
|
כהלך במדבר נצמדת לחומך
נווה מדבר של תאווה
|
מרצפת כאב נפש
הרמת גוף מוחלש
מבויש
מותש
מקבע אותו בחיבוק
|
עננים אפורים מצלים הגוונים
לחדות של שחור ולבן
וריח טיפות נישא עם הרוח
סימני הסערה כבר כאן...
|
כמו שברירים של אור
כמו דמעות
כמו נשימות
שאוכל להרגיש אותי חיה
|
החמימות הבטוחה מנחמת
מנוונת
מחוייכת ברשעותה
צופה בדממה בתאווה ההיא
לפרוץ את השקט
|
באת אלי עם גשם
ריסיך ככסות גורלי
נותרתי. גבך מתרחק
צלך נבלע בצללים
|
גורשתי מגן עדן
וגבי הכפוף
נושא את אימת הבושה
|
יש בי עלטה מסויימת
אנושית,
יונקת משקעי חיים
עשויים זיכרון של מגע
טעם של אז
|
לפעמים
העצב עוטף אותי כתכריך
לפעמים כשמלת כלה
לעיתים הוא צומח סביבי
כמו עור
כמו אור
|
רועדת
תחת כל משב של רוח
חוששת
לנשום, לצחוק.. לנוח
|
רוצה לטעום שוב חיוכך
לנשום אנקותיך
לשמוע מגעך מחליק על ירכיי
|
זורמת ממך
אלי פנימה
הרה אותי.
מבפנים.
|
האותיות לא תגלינה יותר ממה שארצה
כמו צעיף
עם רקמה שנוצרת מחוטים של מחשבות
|
יש בי רוח
רפאים
מפחידה
מזכירה
|
רוצה חיים בצבעי מים
מרוככי זוויות
|
אני נגיעה בכריות האצבעות
אני ליטוף שפה לחה
אני קשת שד לבן..
|
חלומות לחים מציפים לילות של לבד
הערגה מגששת במעלה הירכים
צום של גוף
צום של תחושות
והרעב גובר...
|
יש בי אהבה אליך
עצומה כמו חיים
כבדה כמו מכבש
מקיפה כמו עור
|
יורקת עליך אהבה מדומה
ואתה מנגב וטועם
|
חום נשיקותיך
לא חודר שפתיים
|
העור הופך אדיש
אדיש לכאב
אדיש לחיבוק
אני מתנמנמת יחד איתו
מבחוץ
|
בוכה לי העור
כי השקיות שלי ריקות
בוכה לי העור
כי משהו בי צריך לבכות
|
מגעים מלטפים, מכשפים, מרככים
מטפסים לטיול תענוגות
מציירים בעדנה עיגולים רוטטים
סביב רכסי גבעות ורדרדות
|
שובבות ישנה קלועת צמות
מחפשת בפנים את צחוקה
מתגלגל חופשי בין עלי צפצפות
נדבק בילדות רחוקה
|
שווא קימצת מגע ממני
שווא גזלת חמדת הליל
שקעה באופל רוחך
אך שלך אני. שלך..
|
הלואי והיו לך עפעפיים שקופים
כדי לראות את המבט
שאתה מסתיר ממני
|
כשהשקט חודר בי פנימה
אתה צף ועולה
מבהיק בזוויות עיניי
חשוף מכסות מוסר
|
ליטוף להבה
נשיכת קרח
צומחת בין טיפות תשוקה
|
אתה לא יודע. התפרים האלה הם כמו דפי ספר עתיקים.
אם נוגעים בהם
הם מתפוררים
|
"..אני אוהבת צבעים. הם מחיים אותי. יש להם את היכולת להבקיע
בי חיוך, להעלות דמעות, לצחוק, לכעוס.. להתעלס עד אבדן
חושים..
והרעב בי - כתום.."
"..ויש לצבע הבוער הזה בתוכי גם קול. מגרגר.. מתחיל כגרגור
חתלתולי, ממשיך לנהמת אמו המיוחמת ובשיאו שואג כחיה
|
ריח טרי מעלה אדיו על הדשא
טהור כמו עור של תינוק
צלול ונקי משיעול מכוניות
|
כל יום שעובר מגלה בי את שלוות הריחוק. וזה היה נכון
לאתמולים. וזה כמעט נכון להיום בבוקר.
|
היתה לו ילדות עשוקה
שרף זנבות חתולים
ובכה בפרסומות של פלאפון
|
פוטוטקסט (שירה דו-ממדית):
והפעם שילוב של חלק מתוך השיר " Nights in white satin "
של להקת THE MOODY BLUES
|
פוטוטקסט (שירה דו ממדית):
שילוב של שירה (מקורית בדרך כלל) על עיבוד תמונה ממוחשב. עיבוד
בפוטושופ.
|
אל הארכיון האישי (69 יצירות מאורכבות)
|
|
מה שווה מקלחת
באמבטיה מזהב עם
מראות מקיר לקיר
וקרמיקה מסין,
אם הסבון הוא של
נקה7, והמגבות
קשות. |
|
