|
נושי, נולדה ב1988, עוסקת באומנות וחייה הם כתיבה.
המוטו שלה לחיים הוא שלא צריך להרוג חיה רק כדי
להיות שבעים! תמיד אפשר להסתפק בשניצל תירס.. =]
נושי כותבת כדי לפרוק הכל כדי שאולי ככה הכל יראה
הרבה יותר נורמלי.. ואת האמת, זה לא ממש קורה!
מקווה שתהנו מיצירותיה.. כי סה"כ זה נכתב למענכם..
יצירות מומלצות:
"אל-עד"
"אחרי שנתיים"
"אמא"
הסתכלתי על עצמי במראה, מה נעשה ממני, איזה בן אדם עצוב
וממורמר נהייתי מהשניה שהודיעו לי את הנורא מכל - שהלכת ממני
מלאך..
|
מאז ה19 באוקטובר אני בן אדם שונה לגמרי, אין יום שעובר שאני
לא חושבת עלייך, אומרת לך כמה אוהבת אותך וכמה מתגעגעת אני.
|
קמתי בבוקר, בלי לראות בעיניים הלכתי למקלחת ושם גם צחצחתי
שיניים. כשיצאתי חיכה לי מגש ועליו קפה וחביתה עם ירקות ומצורף
לזה פתק קטן: "בוקר טוב נסיכה קטנה של אמא, תאכלי ותשתי כדי
שיהיה לך כח לכתוב הרבה במבחן, תצליחי מתוקה, אוהבת אמא".
|
הוא התקרב אליי ונישק אותי, לא הספקתי להגיב ושיתפתי איתו
פעולה, זה היה כל כך נעים, השפתיים שלו היו רכות וסוחפות,
נהניתי מזה. הוא מלטף לי את הראש ואני כאילו מגרגרת כמו גור
חתולים ונהנית. הוא נושף לי באוזן ואני מתחרפנת מזה, זה כל כך
נעים. "את מדהימה" הוא אומ
|
ללא מילים הוא חרט על גזע העץ את שמותיהם בתוך לב משורטט שיצא
לו בקושי. היא הביטה בו באהבה גדולה ונשקה לו.
הם היו מאושרים, הרגישו כי רק הם לבד בעולם ואין שום דבר שיכול
להפריד ביניהם.
|
דרך הדמעות שאני מנסה לעצור אני מביטה על אבן השיש שלך ועל
החלקה שלך, פעם אמרתי לך את המשפט "יחד עד שהמוות יפריד
בינינו" ועכשיו אני מחכה שהמוות יפגיש בינינו...
|
אני חותכת את השניצל לחתיכות קטנות ורבות ככל שאני יכולה.
האוכל טעים לי, אסור לי להנות ממנו יותר מידי. אסור שהאוכל
שמונח על הצלחת ייגמר.
אני יודעת שאם אוכל עוד כמה חתיכות אשמין מאוד.
|
תראה מה זה, אלעד.
גם אחרי שנתיים אני עדיין ממשיכה לבכות עליך.
|
מה הייתם עושים אילו היו מודיעים לכם שיש לכם רק עוד 6 חודשים
לחיות?
ישבתי עם חברי הקרובים וכל אחד אמר מה היה עושה אילו היה נודע
לו הדבר...
|
אני מנסה לדמיין שוב את צחוקך
מנסה להרגיש שוב את היד שלך נוגעת בי
רוצה לראות אותך רק עוד פעם
|
שום דבר מהנוף הפסטורלי לא יכול לרמוז, ולו מעט, על מעשי
הזוועות שהתרחשו כאן על בסיס יומי, בכל שעה, בכל דקה, משלוח
אחרי משלוח.
אנו ניצבים המומים מול הכלום שנותר, לפנינו נפרש שדה ענקי של
כ-17 אלף אבנים, כל אבן אנדרטה לזכר קהילה שלמה שנחרבה כאן.
|
"מור!"נשמע קול צורח מן המטבח.
זה היה קולה של אמא, "קומי כבר את תאחרי לביה"ס", אמרה בצרחות,
"בסדר רק תשתקי קצת על הבוקר", עניתי בחוצפה וקמתי מהמיטה.
|
הכתבה הבאה נרשמה ע"י ידיד שלי שחברו הטוב נהרג בתאונת דרכים
ב- 12/6/2005. אשמח לקבל המון תגובות בקשר לכתבה הבאה וכולי
תקווה שזה ישנה לחלקכם משהו ואולי יציל מישהו!
|
|
|
אני אולי לא רץ
כמו הזמן, אבל
אני בטח קופץ
יותר טוב ממנו.
צרצר. |
|
