|
 
"הורד פורח ואחר כך הוא נובל,
אך היופי והניחוח נותרים לנצח ויובל.."
אל תשנה את צבעך, כדי להתאימו לקירות.
הראה כאילו אתה משתייך, והקירות ישנו את צבעם,
כדי להתאימם אליך.
יצאתי למסעי בנובמבר 1989, הלכתי, שיחקתי, קפצי
ופתאום, נעצרתי, שאלתי את עצמי: "למה לעצור?
ואז גיליתי שמלפני..בור. הלכתי סביבו חיש חש ומהר
ולפתע ראיתי איזה זר ממהר...ניגשתי אליו,שאלתי
בנימוס, "מי אתה ומה מעשיך כאן?"ואף שלחתי מבט
חטוף..
"אני הוא אתה", ענה לי האיש המוזר, "אני הוא אתה,
בעת יגיע מחר".
לא הבנתי את דבריו אך המשכתי לרוץ "אדאג בנוגע לכך
אחר כך", אמרתי לעצמי, בלי שום ידיעה שהזר המוזר
לעולם לא יגיע מחר....
"יצאתי אט אני אוהב רגוע, כי לאדיוט לא טוב להיות
מהר, המחשבות מתרוצצות קבוע, אבל בראש של מישהו
אחר.
אני בודד והסיבה היא זאתי, שמתמיד הייתי בררן,
אבל בסוף אמצא את האידיוטית שתחלק את החיים עם
מטומטם.
היא בהחלט צריכה להיות אידיוטית שתחלק את החיים עם
מטומטם.
תמונה אחת שווה אלף מילה
מילה ועוד מילה
הן כולן כאין וכאפס אל מול
|
נמלט מעברי.
מאיך שחייתי
ממי שהייתי
ממה שעשיתי.
|
ילד: "אבא, מה זה קול?"
אבא: "קול זה דיבור, בני."
ילד: "וזה חשוב?"
|
והנה שם העץ
ופריחתו גבוה,
גבוהה
ואיני יודע כיצד להגיע, מהיכן
לטפס.
|
הולכת ומתרחקת ממני
הולכת אל האופק
צעד קטן וצעד
את הולכת ולא אראה אותך שוב
|
הקשיבי
הקשיבי והסכיתי
הטי אוזן
הניחי לרוח אהבתי ללטוף
פנייך.
|
יקירתי
כמה אני ליום בו אוחז בך
בידי,
ואדע שאת כאן
נשארת, לא בורחת.
|
בערב, כשאני חושב עליך
אני הולך לישון, כדי לא לסבול בהישארי ער.
בלילה, כשאני חולם עליך
איני יכול להמשיך לישון
|
יום אחד, אולי
אלך ולא אפחד
|
מאחל לך שמחה
וצחוק שבלב
מאחל שתמיד
תוכלי להשתלב
מאחל לך רק אושר
וכיף וגילה
ובעיקר
בעיקר אהבה.
|
הוא אוהב אך זה לא הדדי
הוא אוהב ובשבילה זה רגעי
|
היא רוצה והוא לו מבין
היא רוצה והוא לא מפנים
היא רוצה והוא לא חושב
היא רוצה שיבין, את מה שבלב...
|
הילדה הכי יפה בגן:
"אני לא הילד הכי יפה בגן,
ואין לי צמה, ועיני לא מי יודע מה,
וחיוכי כבר כמעט נעלם, וקיים רק למענך,
ואני אוהב אותך".
|
ימים ולילות אני סגור וכפות
מתחת לשמיים פתוחים רחבים
סגור וחתום בעולמי הצר
ממתין בינות עפר ופחדים
כלוא עם עצמי ועם פחדי הקרים
החותכים אותי לעיתים כמו חרב
שאולי לעולם לא תבוא ותקרב
אותה יד מושיעה וחמה
|
בראש זקוף אתהלך
בראש זקוף עם הדגל
|
והאמת היא שנמאס לי לחיות את השקר
הנחבא בתוכי כניצן
לא פורח, לא נובל
רק נותר כפסל שיש
רענן
לא מוכן לנוע
אל שטחי ההפקר הקרים
אל המקום שם נפגשות העיניים
במישורי האמת הפתוחים
|
ובמקרה ויבואו אותם הימים
האם נדע מה בם לעשות?
האם נלך יחדיו כולנו לשדה
לצפות בענפות נודדות?
האם נדע לשמוח מפירות עמלנו הרב
ולשבת, לנוח, לחכות לבוא סתיו?
|
יושב וחושב על המילים החסרות
על מה שהייתי צריך להגיד
ועל מה שיכול היה לקרות
|
כל הרע הזה מגיע ממך
האם יבוא ממך גם טוב?
כשאני רואה אותך כואב
|
היום לא ראיתי אותך ואני עצוב.
אני לא יודע למה, אחרי הכול
מה זה רק מבט אחד קטן ועלוב
אבל אני עצוב.
ואני מניח שזה בסדר.
כי לפני הכול אני אוהב אותך,
וזה לא יכול להיות רע, אם כן,
אז למה אני עצוב?
|
לפעמים נראה לי שהכל לשווא
כל המאמצים והתקוות
להשגת הבלתי מושג
להשגת הלא נמשג
בסוף מובילים רק לייאוש ולעצב
קשים מנשוא.
|
שנו, נוחו, ילדי התמים, כעת אפשר.
לא עוד יד מכאיבה, לא עוד דמעות,
לא עוד לצרחות בכי נוקבות.
|
חם
נעים
רטבות עוטפת אותי מכל צד
|
"למה אני כאן?" שאלתי,
ענו לי החברים: "איננו יודעים. תמות, ושאל את אלוהים".
|
מעניין על מה היא חושבת, עכשיו, כשאני מביט לה בעיניים.
היא הסתכלה עליי לרגע, ראיתי זאת, לפני שהסיטה את מבטה.
האם היה זה סתם מבט? או אולי לא?
אולי הייתה לו משמעות נוספת.
|
מסתכל עלייך ומתהפנט
רואה
איך האור משתקף בעינייך
איך קווצת שיער נופלת על לחייך
מסורקת מאחורי אוזנך.
נווה שלי
הרווי צמאוני.
|
"שמע ישראל... השם ירחם", אחת אומרת -
ואני מביט.
אלפים של פעם-בני-אנוש שוכבים,
ערומים על הקרקע המקודשת.
הוא לא שמע, לא ריחם.
|
אנשים הולכים משום מקום לשום מקום.
הולכים. זה מה שבטוח: העיקר ללכת.
לזוז. כל הזמן להיות בתנועה.
שלא נפסיד משהו
|
קיים בי רצון לראות, לחוות, לחיות.
קיים בי רצון לרגש, לאהבה ואפילו לשנאה.
|
איני יודע איך ומתי
ואם בכלל אז כיצד.
איני יודע איך לומר לך
אני אוהב אותך.
רוצה לספר, אך פשוט לא יכול.
פוחד שזה יחריב ולא יתרום,
יחריב אוויר, יתרום לרוח,
אך בכל זאת, מפחד.
|
אם יכלו עצים לדבר,
מה היו הם אומרים?
אילו סיפורי זוועה היו מפרישים הם
מתוכם, כשרף סרוח שנאגר עמוק בגזע.
כמה מוות, כמה שנאה עברו וחלפו
תחת ענפיהם הכפופים.
|
כשנכנסנו לצריף עם הנעליים לא יכולתי לנשום. הרגשתי לחץ בחזה,
הריח היה נורא, מחניק. היה נדמה לי כאילו כל נעל היא עין -
ומאות אלפי עיניים בהו בי שם.
|
היהודים המורדים עשו מעשה כביר, הם, במו ידיהם החלושות
והעייפות זה מכבר, החליטו לעשות מעשה וקמו על צורריהם להורגם,
לפני שירצחו אלה - אותם. במעשה זה של גבורה ושל אומץ הרימו
המורדים את נס המרי, את נס המחאה, את נס האדם.
|
|
|
אני בן.
אני בת.
אני בן.
אני בת.
אני בן.
אני בת.
מוקי ברגעי
משבר, עם פרח
חמניה ביד. |
|
