אני לא יודעת אם זה גל החום הפתאומי הזה שהעיר אותי
במכה משנת החורף שלי, אבל משהו בי מרגיש קצת אחרת.
אני חושבת שהדבר היחיד שטוב בדיכאון החורף הכרוני
שלי הוא התקופה של היציאה ממנו, הרי אני כולי
משתגעת, בדיוק כמו מזג האויר.
הראש שלי מלא מחשבות, ההשראה באה לפתע משום מקום,
אחרי זמן ממושך, כמעט חשבתי שנעלמה לי לתמיד.
כולם מסביבי מתאחדים פתאום לזוגות קטנים וחדשים,
ניצנים של אהבה תקופתית שתפרח באביב, תניב פרי בקיץ,
תעבור מהפכות בסתיו, ובחורף שוב תקפא ותבול, עד
שתיעלם.
ואני, כרגיל, צופה מהצד בכל המתרחש.
פרח קיר, פרח קיר אביבי, צמח מטפס שחי על חשבון
אהבות של אחרים, סופגת יצרים, מקווה שאולי גם לי
יהיה יום אחד שורש וגזע ומישהו שיבוא ויאהב ויחבק
וינשק את שפתיי היבשות, יתן להן קצת טעם, במילים
יפות וגם בלי מילים בכלל. התשוקה המוכרת אוחזת בי,
מתערבבת ביחד עם הבכי הקטן על עצמי, שיוצא אפילו
שאין לי סיבה, כנראה קצת שאריות מהחורף, שלגים
קפואים שנמסים לי על הלחיים.
הלוואי שהשמש הטובה הזו לא תסור מהשמיים לעולם, היא
ממכרת כל כך, משכרת. יכולתי לשבת שעות על החוף,
מהרגע שהיא זורחת באצילות, מכסה את הים ביהלומים
נוצצים ושוקעת בדמדומיה הרכים.
צריך ללכת לישון.

התוצאה הסופית נערה מתבגרת ממוצעת, מלאה במקומות הנכונים, ואולי גם קצת במקומות הלא נכונים, מעיינת בעיתון נוער ומחפשת כתבות בין כל הפרסומות ששוטפות את הדפים הצבעוניים.

אדישים מחאה זה לא הניקוטין שעושה אותנו אדישים

אתה הולך ממני וכל מה שאני רוצה זה רק למהול את הרגשות שלי במשקה האלכוהולי הזול שקניתי למקרה שארצה לשכוח אותך, לפחות לכמה שעות.

טלטלה זמן רב לא הרגשתי ככה, זמן רב לא הרגשתי דבר.

פיטר-פן איפה הילד הנצחי האהוב עלי? ואיך פתאום הוא הפך לעוד ילד רגיל ומעצבן? ואיך הוא השתנה כל כך בעיניי?