[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי נויה תוגתיאל היוצרים המעריכים את נויה תוגתי
כתבתי פה על כל מיני דברים,
על מחשבות שחולפות בראשי,
מילים ששמעתי והפכתי לשיר
אובדנים,אכזבות, תקוות ומכאובים.
מוזר שהכי קשה לי לכתוב בזמן האחרון,
כשאני במקום טוב עם עצמי ועם סביבתי.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אתה אדם.
ואני חווה, יוצאת מגידרי כדי שתירצה בי. אני בודקת כל בוקר
במראה ושואלת אותך - האם אני יפה מספיק? רזה מספיק? האם אני
מספיק שווה?
אתה מחייך אלי ואומר - "החברה שלי היא אדם, לא זיון."

היא עמדה נדהמת, ובו בזמן נגעלת עד עמקי נשמתה, מהג'וק שחדר אל
ראשה. היא לא ידעה מה לעשות, איך תוכל להוציא אותו משם?

"אה..." ספי שיחרר נפיחה וחייך, השיניים הלבנות-מושלמות שלו
נוצצות לכל עבר.

אני לא נכנסתי להיריון כדי לגרום לאמא ואבא לקנות לי את הג'יפ
4X4 שכל כך רציתי, למרות שזה מה שהפסיכולוגית חושבת.

מבעד לטישטוש של הדמעות, אני מנקה את הקבר שלך. מעיפה משם את
העלים והליכלוכים שהצטברו. מדליקה לך נר. ואז, הכל נהייה
רחוק... רק אני ואתה עכשיו.

בזמן האחרון שמתי לב שבכל פעם שאני נואשת לאהבה, או למשהו
שיוכיח לי שאני לא לבד בעולם - אני מקבלת מתנה. הרבה פעמים
לוקח לי זמן להבין שזאת מתנה. לא תמיד היא עטופה, ולפעמים היא
מגיעה משומשת. אבל מתנה זאת מתנה, וכדרכן של מתנות - הן תמיד
משביעות רצון.

מכתב
דיסוציאציה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגית. "כשהמטופל מנתק את
עצמו מהחוויה עליה הוא מדבר".

אבל כל הנ"ל הם רק חיצוניים... הדמעה תיבש, והויכוח ימאס.
מה קרה בתוכך? האם הצטערת על עזיבתי?
האם אי פעם גמרת מהתשוקה שלי אליך?

וכשאותן שפתיים שנישקו אותך בתשוקה, בגדו בך - מה הרגשת אז?

על הגננת שהעליבה, על החברות שעשו חרם, על ההורים שלא הרשו
לצאת עד מאוחר, על אנשים שיצאו מחיי ללא שוב, על מפקדת שעשתה
לי עוול,


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני עדיין דבוקה כולי בסלוטייפ
עם משב רוח קטן אני מתפרקת שוב
וצריך להתחיל לחבר מחדש את החלקים
לגלות מה התמונה הגדולה.

And the Prime Minister
Wipes the sweat off his palms
As he says proudly to the cameras
"They were all my sons"

לפעמים נדמה לכם
שאני אגוז חלול
אחרי ששוברים את הקליפה
נשאר רק ריק.

מגעך על עורי
נוסך בי שלווה שלא הרגשתי שנים
אתה המקום בו האדמה הים והתכלת נפגשים
אתה הכל ולא כלום

אוצר חבוי במעמקים
אוצר חבוי
מי אותו ימשה
מי בו יזכה?

אמרו שאני צריכה הגדרה
תווית שתתאים וכותרת
כי כל רעיון צריך הגבלה
אם לא תהיי את, תהיי אחרת

מתחשק לי לרוץ ולשיר ברחובות
לקרוא לכולם לבוא ולראות
את פאר היצירה שהיא אני

השקיעה תהייה רומנטית
גם אם אני לבד

כמיהה
רציתי לאהוב,
באמת שרציתי

תסתכל לי בעיניים ונסה לראות אותי
כל כולי
גוף, גיל, תפקיד ומוצא

גם לחוד אוהב את הכל
אך יחד האהבה מכפילה את עצמה
גם לחוד אוכל להבין
אך יחד אנו חולקים הבנה

משהו בי מקולקל
החיוך הזה משקר לפעמים אפילו בלי לשים לב.
הדברים לא עבדו עליי,
והדברים שלך גם.

ביום שתיגמר הכינרת
לא תרגישו בחסרונה

יצאתי להפלגה לפני שנים אחדות
כשהגעתי ליבשה לא האמנתי למה שעיניי רואות
חשבתי שזאת הודו, כי זה נראה לי מוכר
אבל איפה הרגש כשרוצים ליהנות מה"מוצר"?

איך שהיתי לבד זמן מה בארץ זרה
בה אין אדם המדבר בשפתי
ולרגע לא הרגשתי בודדה

כמכונית המסתחררת על כביש מהיר
חיי תאונת שרשרת גדולה
מאז היום בו נעלמת
ואיבדתי שליטה

הנשיקה הראשונה שלי
הייתה דוחה.
הוא הסריח מאלכוהול וסיגריות,
דחף את הלשון שלו עמוק מדי לגרון שלי וכמעט נחנקתי.

כשהתקוטטנו
(והרי ברור לי שהוא ינצח ואני אצא עם סימנים כחולים)
המבט בעיניו צד אותי כפרגייה צעירה
הוא זכה בצידתו

אני ילדה קטנה, שמשחקת "קלאס" שוב ושוב,
עד עילפון.

שכול
אני תוהה על חלומות בלילה
בוכה בזרועותייך
ולא מצליחה לשכוח

אל דאגה
נהייה לבד
בים אין אף אחד

לא ארצה לחשוף ערפדים
לשמש
ולצפות באפרם מתפזר ברוח.

מגע ידך, עדינות שפתיך, הדיוק בנשיקותיך!
איך ידעת לבד איפה לגעת, איך לנשק (מתי גם לנשוך)
ידעת לגייס את כל גופך, רק כדי לרצות אותי.

מעולם לא הבנת אותי
ולעולם לא תבין
אתה רואה את העולם במספרים
ואני רואה בצבעים

צמד שירים
וגם אם מצאנו מכסה וסירים
לבד אנחנו מרגישים
גם כשאנחנו עושים אהבה
ובמיוחד כשאנחנו גומרים

המדרכה הסלולה
לא מתאימה
לכף רגלי הגלויה
יחפותיי מעדיפות את העשב הלח

ארספואטיקה
ואני איני מספיקה להשתמש בהן
להיאחז בהן, אני מנסה
אבל הן נשמטות
נעלמות לבליל של משפטים כפויי טובה

מעבר למילים
כי כבר כמה שנים
שאיני יודעת כיצד לתאר את
אהבתנו

אני מרגישה את העיניים החומות
המביטות בי כשאני ישנה
אני נזהרת לא לגלות
כמה הייתי רוצה שידיים אלו יחבקו

מסתכלים עלינו אחרת
כי ירדנו מהשביל הרגיל.
השביל שבחרנו מוצלח
אבל אני שוכחת את זה לפעמים

שישנאו את הניואנסים
הם כאן כדי להיות שנואים
מבחן מעבר
שומרים על המבצר סגור ומסוגר

ללוש ולחוש
להביט בלי מיצמוץ
לא לפספס דקה
מהפלא הזה

נשק את דימעותיי
כעת הן חלק ממך
ובדרך זו בעיותיי
יהיו מובנות גם לך

כמעופה של שפירית
על פני גליו העדינים
של מי מעיין העולה במדרון ההר

ביקורת
איזו תחושת פיספוס יש
כשרואים אדם המשיל את עורו

"נו באמת, פרח קיר!"
פרח קיר החוויר
פרח קיר החליף צבעים
הרגיש עירום, הרגיש חשוף
פרחים - רק לקיר נצמדים.

רק רוצה להיות כמוכם
העולם לא מרשה לי
רוצה כמו כולם, להבלע בקהל
והעולם יורק אותי

מרחת אותי על גופך
ואז מרחת אותי על פרוסה
לקחת ממני כפית והמתקת את התה

התקווה שלי רכה כמו
כרית נוצות אווזים לפעמים
יושבים עליה והיא משנה צורתה
לצורת המיטה לפעמים נושכים
אותה והיא לא צועקת


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
עצב
איזו צביטה יש בלב
רק מעצם המחשבה
שכאבי באמת כואב

אבל אסור לך!
מותר זאת רק למשוררים
למשוררים ולפסיכואנליטים
אתה לא זה ולא זה




אל הארכיון האישי (46 יצירות מאורכבות)
לחמישה מתוך
ארבעה אנשים יש
בעיות עם
סטטיסטיקה


המישהי


תרומה לבמה





יוצר מס' 2667. בבמה מאז 17/4/01 20:50

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנויה תוגתי
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה