[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי נויה גרינברג
נויה נולדה ב-1986, שבוע אחרי הזמן, 23 שעות אחרי
תחילת הצירים.
עם כזו התחלה, היה ניתן לנחש שנויה תגדל להיות איטית
למדי, עצלנית, ובעלת בעיות מתמטיקה קשות.
לשמחתה של נויה, עם מתמטיקה היא דווקא די בסדר.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אהבה
אז שייקח את הגומייה. במילא קניתי אתמול חבילה של 20 גומיות,
ואני בכל מקרה לא משתמשת בהן אף פעם, אז למה לא?

אהבה נכזבת
"שבי כאן ונסי לנוח", אומרת לי אחות בית הספר בשעמום, בעודה
דוחפת אליי חבילת שוקולד שראתה ימים טובים יותר. היא בטח כבר
רגילה לנערות חיוורות שמתעלפות באמצע בדיקות דם שגרתיות...

הוא כחכח בגרונו ואמר "אז.. את רוצה..."
"חשבתי שלעולם לא תשאל," עניתי וחייכתי.

ובסוף היום, כל מה שנשאר זו המדבקה, זיכרון ועצב. עצב שאין לו
סוף.

אגדה
"רונן, 27, רווק.
שום ניסיון קודם, שום תעודות, וידע נרחב בעיקר ברביצה
אומנותית"

אומרים שאפשר לטבוע בגשם ולפעמים, בימים גשומים של חורף אני
מרגישה כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם...

הבעיה היחידה איתו הייתה האובססיה המטורפת שלו לניסויים שלו.
היא לא תמיד ידעה מה קורה בניסויים האלה, אבל הם היו משונים -
והיא לא הייתה בטוחה שהיא בכלל רוצה לדעת.
הוא היה נסגר במעבדה שלו ימים שלמים, בשקט מוחלט. הסימן היחיד
לחיים שבקע מתוך המעבדה היה הפיצוץ

מכתב
כמה בכי, עידן. כמה בכיתי בקשר הזה.
עלייך, בגללך, נגדך, איתך...
הסיפור שלנו נכתב בדמעות.
ועכשיו? הדמעות האלו הן האחרונות. הן כותבות את פסקת הסיום.

לפעמים אני חושבת שכל השעות האלו הן המצאה של האדם, עוד משהו
שנוצר כדי לתת לחיינו מסגרת, אבל לא מצליח. עוד המצאה שכשלה.
עצם הניסיון לכלוא את הזמן בתוך מסגרות הוא פתטי, השעות לא
באמת מקשיבות לנו. הן פשוט עושות מה שהן רוצות.

שחר היה בן 32, עם אשה, שני ילדים שאחד מהם חגג שבוע יום הולדת
שנה, עבודה קבועה ומכונית. סטנדרטית, לא משהו מיוחד מדי - אבל
זה הספיק לו.

רונה הייתה בת 16, למדה במגמה הכימית בתיכון, היה לה חבר והיא
הייתה אנטיפטית ועצבנית לפעמים, במיוחד ב"ימים האלה" שבאים פ


לרשימת יצירות השירה החדשות
קצת כמו אטלס
אבל גרסה פטיט
ואולי עליי אין עולם
אבל לפחות אני אמיתית.

בדידות
זה לא שאכפת לי,
שהלכת פתאום,
בלי להגיד.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אולי בגלל שהוא היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש ממש שייכת.
ממש רצויה. אולי פשוט כי הוא הראשון שהכרתי, כשעוד הייתי לבד.

ודווקא חיפשתי אותה ממש טוב, כי תמיד מוצאים דברים במקום
האחרון בו מצפים למצוא אותם. אז הזזתי את המקרר וחוץ משקל, כמה
אגורות, ואיזו שממית שכנראה הקימה שם התנחלות, לא מצאתי שום
דבר משמעותי...

אני שונאת שמכריחים אותי לעשות דברים, או שמייעצים לי. אני
יודעת לעשות שטויות גם לבד, אני לא צריכה את העזרה שלכם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
יש לה אותו, והוא זה שממלא את החלל. את החלל שמותירה האכזבה,
הבדידות, החשש מהמחר.
והחיוך הזה שלו, זה שווה את הכל... כי חיוך כזה לא רואים הרבה.
זה חיוך שיש רק לילד.

פעם הייתי צמה ביום כיפור - האמנתי שזה מנקה את הגוף והנפש,
האמנתי שכך ההוא שמלמעלה ייסלח לי על כל המעשים הרעים, וגם
פשוט האמנתי. היום כבר לא.

כשיונתן עבר דירה לא בכיתי.
אני, שבוכה בפרסומות לדייסה, צפיתי איך מעמיסים את החפצים של
יונתן למשאית גדולה. ידעתי שהמשאית תיקח אותם רחוק ממני, ואיתם
היא תיקח את יונתן. ובכל זאת, העיניים שלי נשארו יבשות.

עשרה ימים עברו מאז שהיא עזבה את הבית.
עשרה ימים עברו מאז שחזרתי מהעבודה ומצאתי אותה יושבת ליד
השולחן בפינת האוכל, תולה בי זוג עיניים עצובות.
"אורן, אנחנו צריכים לדבר".

אתה יודע מה הדבר הראשון שרוב הבנות חושבות כשקורה להן משהו
רע?
"הכל בגלל שאני שמנה".
או בגלל שיש לי אוזניים גדולות,
או בגלל שיש לי נקודת חן על הסנטר, ואיזה מין מקום זה הסנטר?




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
Life's a beach
and then you
dive.

מה, לא?

זאטוטה
פסיכודלית
בביקיני.


תרומה לבמה





יוצר מס' 30408. בבמה מאז 20/1/04 0:09

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנויה גרינברג
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה