|
אני מסרבת לראות דברים אחרים אלא רק את הטוב שבך, את הטוהר
הזה. את הבפנים שלך שמסרב לצאת ולא ייצא כנראה לעולם. את האני
האמיתי שלך שהוא כל כך יפה בעיניי, את האדם שראיתי למרות שסירב
להיחשף ועל כן התאהבתי. את הכאב הזה שבך שחופף במקצת לכאבי
שלי.
|
אח, אח, אתם הגברים... אוי, כמה מרמור יש בי עליכם... כמה אני
מגלה כל פעם מחדש, עם כל גבר חדש שאני פוגשת (לאו דווקא חבר
אלא גם ידידים), כמה אתם פשוט אותו הדבר
|
ואתה רמסת אותי במו ידיך. רמסת את הלב שלי, הלב שהפקדתי בידיך
בלילה ההוא. הלב שלא שמרת ולא נצרת בצורה ראויה בכל החודשים
הללו. ומעולם לא נתתי את ליבי כך. לא נתתי את נשמתי, את כל
כולי כפי שנתתי אז. וסמכתי עליך, ובטחתי בך באותם הרגעים. כה
טיפשה הייתי...
|
|
|
חריצים שקטים
נחדרים עמוק
-החריץ המזמר |
|
