|
 בתמונה: המוסיקולוג ומלחין האוונגרד הגרמני הנודע, ד''ר
קארלהיינץ קלופוויסר, מודד בעזרת המכשיר שבידו את הרזוננס של
הדממה. ''דממה גרמנית היא כמובן אורגנית, בניגוד לדממה
צרפתית - שהיא קישוטית'' (ד''ר קארלהיינץ קלופוויסר). |
הם
מי היא אותה נובה יצחקובנה (1985) מרובת הפנים
הידועה לשימצה בטרקליניה של החברה הגבוהה
בכינוייה 'הם'?
האומנם היא גיאולוגית אמיצה, עשויה ללא חת, המבלה את
ימיה במיפוי שכבות קדחתני של מכתשי הנגב? כי אם-
תלמידה חכמה הפוקדת את בית המדרש השכם והערב?
ואולי היא פסנתרנית קונצרטים מהוללה, המורטת מן
הקלידים פרשנויות שנויות במחלוקת לסקריאבין ולבאך?
אומרים שהיא יודעת הכל על פיתולי הקריירה העלומים של
דיוויד בואי, וישנם אף אלו הטוענים שראו אותה כותבת
שירה בלילות... אבל כל זה שטויות! היא איננה אלא צבע
של הרוח, הנה היא שם - מאחורייך...
אופס, פיספסת אותה.
בדומה למוגלי, נער הג'ונגל, גם נובה ננטשה בינקותה
על ידי הזאבים וגודלה בעיר על ידי הוריה הביולוגים,
מגיל קטן גילתה כישרון לא רגיל לשפות, ובכיתה א'
כשכולם רק התחילו ללמוד לקרוא, היא כבר... ובכן...
רק התחילה ללמוד לקרוא. בכל אופן, מאז היא קוראת
בשטף וכותבת בדין.
כיום נובה מתגוררת במרכז ומנהלת זוגיות יציבה עם
הפסנתר שלה, הר הופמן, ומקווה להוציא לאור את עצמה,
בשלושה כרכים.
ניסיתי לספור כבשים. הדבר פעל את פעולתו, ועד שהגעתי אל הכבש
העשרים ואחד במספר, כבר הייתי ערנית לגמרי, כפי שהיה כל אדם,
כך קיים יסוד סביר להניח, בזמן שעדר קטן של כבשים רועה לו
במשעולי ראשו...
|
איש השלג החמישי לגם לגימה אחרונה מסיידר התפוחים המוגז
והתפוגג, נספג לאיטו באדמה.
בעודו מאבד את עצמו לתמיד, לטובת מזג האוויר המתחמם, הירהר
בהתרחשויות שפקדוהו ליל אמש, "התעלמות מוחלטת מן מציאות!" קבע
במחשבתו ולא הספיק להרהר עוד בדבר.
|
"היום הוא היום, היום הוא היום הומממממממ..."
כך, על מצע תלתנים עבשים, מרוטי זנבות ומרובעי עלים, תלתנים
יבשי גבעול, אך עודו מצעם נינוח, מצאתי אותה יושבת ומחכה. בין
נרות ובדים מפוספסים ואורות מהבהבים הצובעים את פניה בגוונים
על טבעיים.
|
לילה אחד נרדם המתמטיקאי וחלם חלום.
ובחלומו עומד פרופסור שמאלץ, ראש המחלקה לפילוסופמטריה, לצד
לוח ההצגה של אולם ההרצאות הגדול ובידו בדל גיר.
|
חיוכו היה כה כנה, כה חסר מעצורים וגבולות, פראי ומוזר, אך לא
מרושע כלל... רק מעט לא נוח עם המוסר.
חיוך רחב, חושף שיניים. חיוכו המובהק של זר.
|
רוברט ג'ונס גר בדירת סטודיו מרווחת בעלת חלונות גבוהים, רצפת
פרקט כהה וגלריה, בראש בניין דירות בן שבע קומות, בחלק המערבי
של העיר.
|
Pour me red wine, White light pour me
Moonshine- with your brightness fool me
Dry land- let your fountains cool me
Rule me red wine, White light rule me
|
"Twelve o'clock"
The clock was preaching
Hurly burly swept my kitchen
Some unknown chemical reaction
|
The oceans turn black
As the clocks sing their hymns
We sail on with half closed eyes
And so we dream our dreams
|
סוף סוף השגתי לי ורד אוטומטי
ועכשיו התכנית של מושלמת...
|
It's a long way home
It's a long way home
It's a long way home
But we'll make it!
|
הלילה קר- אך מגע עורי חם
ואהבתי בת אלמוות כאלה.
|
אם הייתי מבטיחה טיול
לארץ נושבת
שביקרת בה פעם
כשהאור היה סגור...
|
רוצה לטבול עירום בנהרותיך
לשתות מבארך
לממש את הנגיעה
בנצח עצמו
דרכך
|
כתר אלף ממלכות זרות
אקשור לראשך
על כף ידי אמנה אלף שנים למלחמה
בה ייפלו כולן
|
בלי שים לב הוא נוסך בנוצתו הלבנה
טיפות דיו על קרנות המזבח
ממלמל מזמורים מן הים השחור
ממלמל ומיד שוכח
|
בלילה של אלף זמן
על נהרות בבל
ישבתי ובכיתי וזכרתי את ציון
|
תחת צילו של עץ הדעת
ישבנו
|
ידיי נעוצות בכיס המעיל
הוספתי בעיר להלך
והעיר מילאה ראותי באוויר
אוויר שנחלם בשבילך
|
רק ביקשתי לחסות מעט
בצל קיקיון הידיעה
התך והיבש הזה
האכול בתולעת הספק
|
קחי אותי לאי מאוריציוס, אמרת, אני רוצה לראות דודו
אבל לא היה לי כוח לכתוב עוד שיר עלייך ועליי
|
כשמתה האהבה, התאספו ידידיה השירים
לחלוק לה כבוד אחרון וללוותה אל בור קברה
|
לנורת נדמים כרי הדשא
לשלג הר לבן צחור
נורת אוהב את השמיים
כשצבעם חיוור אפור
|
שקיפות קורנת
מתוך מערבולות קטנות
של צבעים עדינים
|
הייתי
אור לרגע
דרך חורי מנעולים
|
כן,
כבר קדתי את כל הקידות שולה,
כבר מחאתי את כל הכפיים,
כבר אהבתי את יוליה, שולה,
כן, בחיי שאהבתי.
|
אני יודעת עכשיו
שהיינו זאבים מתחת לבגדים
שהיינו רעבים
לאכול אחד את השנייה
|
היום נולדתי - רק אל תגלו לי
ארגנתי לעצמי מסיבת הפתעה...
|
על קירות חדרך תלויים
מאה גנבים
שלקחו אותך בלי רשות
|
כה מתוקה היתה שנתך
על גדת הנחל
לקול קינת הערבות וקני הסוף
|
חרטום הספינה
מתנפץ על צלעו של כוכב
ומלחיה נרדמו כולם
|
אני עץ גמדי בסלון דירתך
אני תקליט ישן שלך שנשרט
אני השערה הלבנה שצמחה לך פתאום
בגיל עשרים ואחת
|
שורה ארוכה ארוכה,
של מילים שחורות קטנות
נעות על גבי רגלי האותיות
שלהן, הדקיקות.
|
סיגריה אחרונה להלילה
האדמה נשמטת תחת רגליי
כל מיני חיות משונות, רעבות
בולעות אותי חיה ופולטות את עצמותיי
|
אחות טובה
באתי אלייך לברוח
ממחשבות רעבות הרודפות אחריי
בסמטאות אפלות, נידחות, של המוח
מבקשות הן לפשוט את עורי מעליי
|
קוראים לי פריץ, אמר העוף
וכאן אני יחיד
זה ספל הקפה החם
היה ביתי תמיד
|
הבחנתי, בשולי הכוס
ישב דגיג בצבע החציל
שאלתי "איך קוראים לך?"
אמר לי "שמי הוא שמיל".
|
מהלך
ברחוב הארוך
המתמשך בלי די
|
שם בכוכי השכחה
ישנות הבתולות
של הימים
העמוקים
|
היה רחום קורא יקר -
סלח ומחל,
ואם אינך יכול...
אז אל תקרא בכלל!
|
ואיך הוא מנתק את כבלי התאורה
משאיר רק זרקור בודד בקדמת הבמה
ועומד באור
ומקריא שיר
|
והעיר היא כמו אוקיינוס מרטט
של רעש
|
ישנה ארץ אחת רחוקה
ארץ רחבת ידיים
ארץ ערפילית בין היש והאין
|
ספינות
אנחנו
ספינות
שנטרפו על
צוקי השפיות
|
יהללוך זמירותיי הערבות
ינשקוך שפתי הרעבות,
בך ילחצו על כל קליד
ידי תלמיד פסנתר מתמיד
|
טסים שנות אור לאחור
אתה נווט שיכור
אדון של חום וקור
עם כנפי שמיכה
|
המילים כיצד דעכו?
הלבבות חמים עדיין!
נעשן אז עוד סיגריה
ונלגום עוד כוס של יין
|
במחשכים
בסתר
בבין לבין
בלא ברור
|
ובעוברן שם נתלכלכו מחלפותיהן מן הדם
והמשי הדק, המרחף כעשן, כפרי בשל אדם
|
בין הפינות הגדושות אבק דרכים
דרכים להולכים, פינות לקרות
בין וילונות אדומים, חלונות שבורים
פינת דיזינגוף, הם עומדים ומוכרים
|
וקרה ידית המאכלת בידך
ונוצצה הלהב המונפת עדיין
וקול מן השמיים - אין
|
תעשה לי ילדים
עשרות ילדים,
ערומים
פרועים
מטונפים
|
1. קומו ממושבכם חברי תלמידי האמת
פרופסור ניטשה נכנס אל האולם
זהו השיעור האחרון לפני החופש
זו היא ההרצאה האחרונה והגדולה
שתשמעו מפיו של הנביא
לפני שתזכו לגאולה.
|
לבסוף הגעתי אל חופו
של אוקיאנוס הדמעות.
|
הלב פועם במהירות. מבעד לדממה נשמעים צעדי הפטרול של הספרנית
הראשית.
|
אמא שלנו, שצפתה בנו מתדרדרים, החלה לפתח ציפיות שנתאבד, ולכן
שלחה אותנו לטיפול אצל פסיכולוג, כדי לוודא שאכן נעשה זאת
בסופו של דבר.
|
היא התחילה בחמישה צעדים בעיניים עצומות.
היא לא יכלה יותר מחמישה,
העיניים היו נפקחות מאליהן.
|
אנחנו קוראים את השלט הזה בחיוך של זיכרון רחוק, והמוח משחק
איתנו משחק ילדות...
|
"ומאיין האקדח?" שאלתי
"גנבתי" השיב החתול
|
פעם הייתה ילדה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית
את הילדה הזאת שגדלה פרא
|
אל הארכיון האישי (47 יצירות מאורכבות)
|
|
במה חדשה
כזאת חדישה
ממש מגניבה
וגם אדיבה
:) |
|
