|
כוכב
תן את ימיך
כמו טבעת יהלום,
לא עוד עלה רועד-
נצנץ למרחקים.
אתה הכוכב היחיד בשמיים.
ולא כמו שהיה בעבר,
היום אתה זוהר,
זורם בעורקים-
נצנץ למרחקים,
בוהק לעולמים.
(אסף אמדורסקי)
פעם היינו ילדות; עיניים חצי-כבויות, גם כשטוב. פקוחות וסגורות
למחצה.
חיוכים רעבים, ומעולם לא שבענו, גם כשנגענו בשמיים.
הרגשנו בטחון רק בידיים זרות ובשל השנייה.
|
כמה שקרים את מספרת
כדי שתוכלי להירדם,
והעיניים שלך נפקחות בכל שעה-
את לא מצליחה לחלום
|
משתולל בתוכי גיהנום-
חי ופועם,
כמו חצי הלב שהתאחה לשבר שהייתי
ועכשיו אנחנו שלם
|
האיש שהכה בי שתיקות
עד שכבר פצעתי בעצמי עולמות
האיש ההוא שצפה בי מהצד
|
אני מדממת וצועקת לך
בשקט
שמצפצף רק אלייך.
|
היטבתי לשמור שברייך,
קרוב לגוף- בין עצמות בולטות
והבטחות של פחד
|
שוב הגוף לא מצליח לעכל
כמו בפולין
שנאבקתי על כל ביס
בשיניים רועדות
|
את- רוח וצלצולים
שוטפת
ותוכך שקט,
בשלווה
|
חולפת על פני השקר
וצורבת אמת כואבת, חורטת תנודות
בסף הרגש שחבוי
בעיקר מהמפוחדים.
|
קול בכייך רודף אותי,
תחינותייך מהדהדות וזרועותייך
מחכות לי
|
כשאת מהדהדת בי
והסכינים שלך ננעצים -
אני רועדת כמו פעם
במסיבת סילבסטר
|
בחיוכים החמים
מהתמונות הקרות,
בבגדים שלך
ששומרים אותי קרובה
|
אני נוחתת ברכות
לתוך שקט חרישי, מזויף
שאקלל אחר-כך
ולכלוך שהתאסף
|
כמו לקח את כל שבריי
ודרך אותם לתוכי בחוזקה.
|
מנסה לשחר רסיסים מעיניו
וכל שאני זוכרת -
קמטים וייאוש
עמוק מדי,
|
עכשיו הסודות נפרשים
על גופי
בציורים צבעוניים
ורק הפרפרים
עוד מחפשים מסלול נחיתה.
|
מחלקת את הכאבים לפי סדר הנשימות
|
כל המילים נצרחו בראש שלה והטריפו את השקט
כמו מוזיקה לאוזניים רעות ולמוזיקה הזו אין סוף
|
אבא מתחנן אלי להאמין בעצמי
כי אינני פרח שבשגרה
ואם ארצה - אצמח
גבוה
|
בחוף ההוא
כיבינו סיגריות בחושך
וקברנו חלומות
בחול
|
כדור שלג בוער
בתוכי
אוסף עצמו בשקט
לפעמים מתגלגל,
|
אני רוצה להכיר
את הסדקים בשפתייך
להיות הקול שקורא לך
לחזור
|
אני זוכרת עיניים כהות
ושמש בהירה:
משקרות לי.
|
הלוואי שידעתי לברוח -
לשנות את הרגלי העולם
מיום היוולדו,
או למצוא תרופה
|
ידיך קלות על ההדק,
בפנים חתומות
ולב נעול מאחורי שרשרת ברזל
|
ושיגעונך לחיים
ימלא בי אוויר
נקי מהשמים
שלח אליי
ניצוצות
שיהלמו בתוכי
|
אל תחזרי, אל תחכי
תני קצב לרעש פנימי
|
כמו לחיות
הזיה
אחרי שהיא כבר התפוגגה;
|
איש לא מחכה לי שם
מלבדי
מלבד מי שאני
יכולה להיות,
מלבד נפשי הבריאה -
צורתי האמתית.
|
פריטות גיטרה עדינות ובועטות יחד
מלוות את הבדידות
|
הסימנים על הגב מספרים
את מה שהגרון
התעייף וכשל
מלזעוק.
|
למען ביטוי האילמות
ושתיקה שכבר שכחה
את ההתחלה
|
הם מפנים את הגב
וממשיכים ללכת
אני לא מסוגלת לעזוב
|
נשימות שלך
נדבקות לזכרון,
או שהזכרון הוא זה שפוחד
לחיות בלעדיך
|
ידוע לי כעת -
תמיד הכיל כאבך,
במקומות כמו התהום
בין הגב לצלעות הנדבקות שלי.
|
אורות סגולים מהבהבים בקצב אחיד
דופקים, מתדפקים על דלת המציאות
עיניים מבולבלות נעצמות בחוזקה
|
פעם כיסיתי את האוזניים בפחד,
היום את העיניים -
מסתתרת מתחת לשמיכה,
להיעלם ולא לראות
|
אני המשכתי לשאול,
להפציר בך מוות בחיי.
את זכרת בכל יום ואילו אני,
שיננתי בלילות, סיוטים שחלמתי היו לך חיים.
|
בהתקף מיגרנה האחרון,
הלכתי והלכתי
וזה הפיג את הכאב,
אולי זה יעזור גם עכשיו.
|
אני היא
שנפלה אל תוך האגם הקפוא
צבעיי נבלעו כמו
|
הפצעים המדממים שפתחתי שוב ושוב,
הם עכשיו הבטחה -
שחרוטה לי על העור
בשחור ובלבן.
|
הרים מתמוטטים בתוכה,
אחד-אחד אני שומעת אותם נופלים
כשגופו המת
מתאחד עם האדמה.
|
נסיעת עבודה
לעיר שפעם הייתה
כולה אהבה.
|
מקלחת ארוכה של מים חמים
ועור אדום -
ניסיונות פתטיים לשטוף
ייאוש
בלתי נמנע.
|
חיוך קלוש
כמעט כמו הסיכוי שלבסוף
הכל יתנפץ וישאר
רק סיוט
|
לימדת אותי לחנוק שריפות יבשות
שהתפרצו לי בעיניים
ולהשתיק רעשים של ילדות
עד שאיבדתי אותה
|
ביכולתי רק לפרוש זרועות רחבות
לתפוס את האובדן
ואין העיניים פקוחות די
בכדי לבכות
|
איך ניתן להסביר זכרון פנימי
חום של הזדהות שמרטיב את העיניים באושר;
|
שוכחת את כל שהייתי
למענך
ורק העיניים שלך מדברות,
שלי קפואות
|
לנשוף כאב,
לא לשאוף דבר,
רק להקשיב לגשם
|
אני לא יודעת בית מהו
נופלת לאן שתכוון אותי
ונסחפת.
אני מוצאת יופי בכל
|
הגוף שלי מתהפך כשאת אומרת
שתכרעי ברך ותשאי בבטנך
את התינוק שלנו
כמו מנקים ממני את הרעל,
|
חלומות הלילה שעבר
שפחדתי לחיות
ולא שמעת אותי.
|
ובחרתי,
עודי בורחת לתוך הרגעים הקטנים,
חריצי חוסר מחשבה
שקטה ומכוונת, פעם הדבר ניחם אותי
|
אני עוד חולמת את מה שחסר-
יודעת
|
לא יכולתי לשאת את
כאב המחשבה
ולא הצלחתי להפסיק לחשוב.
|
עיניים נפקחות אלי,
עיניים טובות בחשיכה -
אני מתקרבת לראות:
העור כבר לא חיוור,
|
אנחנו צוחקות ולא כדי לחפות על הכאב
המוות שחרטנו בדם והרגשנו אותו לעולם
מתפוגג עכשיו אל תוך העשן
שמחליף צבעים, מדלל מחנקים.
|
הכל מתאסף לשקט קפוא
מבטים שמחפשים להאמין וידיעות עצובות
|
כמו סיוט
שחוזר עם אור יום
|
האמונות שלי שלקו בשיגעונך
עוד מתאחות לאמת
שערערת.
|
בזמנים קריטים עם קולות לא אחידים, לכאן או לכאן, וכל מה שאני
רוצה זה להתמלא. רק רוצה להתמלא...
ונדמה שזה אף פעם לא יקרה. ומפחיד להרגיש. הכל מפחיד והאהבה
נשארת.
|
האמת שלי מאחורי המראה, בין קירות המקלחת, ברצפה הנטושה,
בכל מקום שנהגתי לברוח אליו.
עוד לא שכחתי אותה, אפילו נדמה שאני חוזרת אליה.
|
אני מנסה לאתר פירורים, אולי נשמרו ממני כמה, אולי נשאר משהו.
ממי שהייתי, מהילדה שאת אוהבת עוד ועוד, מהפנים שזיהיתי. גם תו
אחד מהמבחר שאז היית מחבקת בי יוכל להספיק לי, להפריד אותי
מהאלמוניות הזו, שמתבססת ורק נעשית צפויה
|
מספר שבועות לאחר המעשה האמיץ
לאחר שרעדתי לך בבכי
|
השתיקה הזו מבעירה בי אלפי מילים והאש הזו חונקת,
לעצור את שטף הסודות ולצרוב באחרים אמת כואבת;
אירוני שאומרים שאני קוראת את העצב באנשים, אפילו בשחקנים
הטובים ביותר,
והם לא מתארים לעצמם, שהאיבוד הזה,
כתוב גם בי
אפילו די בגדול.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
אני רק מילאתי
פקודות!
dev/hda5, הדיסק
של במה, מצטדק
בפני חרגול |
|
