|
 
מנורת לילה על סוללות, דפים לכתיבה, עט, תמונות,
דיסקים, סוללות, משהו לכתוב עליו, חלב, עוגיות, קפה,
תה, פתית, סיפורים משבת, כביסה, זכרונות, שמחה, עצב,
בדידות, מחסנית-רובה.
רשימת מה להביא לצבא
היתה מסתירה את זה, ממציאה איזה תירוץ משכנע. או שאמא שלה היתה
קוראת לה לענות לטלפון, באפגאנית, היא היתה ישר ממציאה שלמשל,
בינה לבין אמא שלה יש שפת סימנים כזאת.. תשמעו, זה מה שקורה
ששפת האם שלך היא אפגאנית. אין מפלט לעניין.
|
והלפיד בער לו בדממה. ונגעתי באש. פתאום היא נכנסה לי דרך
הציפורן בכף היד השמאלית. משם, בלי להגיד ג'ק רובינזון, האש
ישר עברה לשרוף את הלב שלי. והתחיל להיות לי חם מאוד.
|
הכל התחיל כשנולדה. האירוע התרחש לפני זמן רב-לא-רב, באיזור
מוכר-לא-מוכר, להורים רגילים-לא-רגילים. בעצם, הסיפור שאותו
ארצה לספר, התחיל כשהייתה ילדה קטנה-לא-קטנה, אבל על מנת
להבינו, צריך לספר מההתחלה-התחלה.
|
והוא הוסיף סוכר. אולי יותר מדי סוכר בשביל התחלה. והתלהבתי,
אני הרי אוהבת מתוק. אחרי כף הסוכר הראשונה, חיכיתי כל ערב
שיתקשר אליי. והיו שיחות ארוכות. שיחות של שנים, של מרשמים
לגולאש הונגרי העוברים מדור-לדור. כל שיחה הביאה עמה עוד כמה
כפות של סוכר, או לפעמים
|
הרי מה בסך הכל ביקשתי? ספל קפה פשוטה, לא קלקול קיבה בגודל של
בנין מגורים בעל חמש קומות שמכל חלון משקיף נוף אחר. ואז אשנא
קפה, ובמיוחד תה!
|
היא...
כשקיבלה את השכל ליום ההולדת ה-16 מהדוד שלה מאוסטרליה, הסתכלה
קודם על העטיפה. מתנה גדולה-קטנה, עם סרט אדום קשור באיזה קשר
מיוחד, כמו מפיות במסעדה סינית. היא התרגשה מאוד, פעם ראשונה
שדוד שלה מביא לה מתנה כבדה כל כך. "מה זה יכול להיות?" היא
שאלה את ע
|
גדלתי בך.
כשאפשרת לי,
גם שלחתי ידיים
עד לשמיים
וראיתי בך-
אותי.
|
כנפיים לבנות למלאך בודד
אחת נקטעה ואחת לא עפה.
יש לי אוטו והגעתי לצומת, לת"א או לחיפה?
|
לכאן, הצבעת.
אבל נשארת שם,
אני- כאן.
|
לכתוב בעט בלי דיו
לדבר בשתיקה
לקרוא ספר ריק ממילים
לחשוב על כלום.
|
"יש לי קקטוס" (בלי קוצים)
"השעון" (בלי מחוגים)
"יש שדכן" (לקישוט), "המסובך" (הוא פשוט)..
|
|
|
וואו!!!
איזה כייף לחזור
לכתוב סלוגנים!
חזי מ-144,
בקאמבק מטורף
חוזר ובגדול! |
|
