|
 
אתם יודעים שיש אנשים שלא מאמינים באלהים? הם אומרים שהוא לא
קיים ושאנשים אחרים המציאו אותו סתם, כדי שיהיה להם יותר קל
לחיות. וזה נראה לי טפשי להגיד ככה כי הרבה יותר קשה להיות
דתי. אז אני כן מאמינה, וחוץ מזה יש לי גם הוכחות שיש אלהים.
|
די. אני לא יכולה יותר. הוא מועך אותי כל כך חזק. עשר שנים.
לפחות.
איבדתי צלם. אפילו הנוצות שלי רוצות לברוח. מדי פעם נוצה או
שתיים מתחמקות דרך איזה חריץ, דוקרות לו בעורף והוא אפילו לא
מרגיש. איזה אטום.
|
סיימתי לקרוא ורציתי לומר לו שהשיר פשוט זוועה. גיבוב של מילים
יפות ללא כל משמעות. הר של קלישאות, רעיונות לא מקוריים שאחרים
ביטאו אותם טוב יותר. התחשק לי להגיד לו שזה בכלל לא שיר אלא
אסופה של מילים כתובות בשורות קצרות.
|
אני מצטערת שאני ככה. ככה, נו את רואה... עם העיניים הנפוחות
והשיער ככה. ככה, נו, פרוע, עם השיערות שיבה המכוערות האלה.
בעעע. מי המציא את החוטים האלה על הראש? אני סופרת אותן כל
בוקר. מצאתי היום עוד אחת חדשה. חדשה, נו באמת... שערת שיבה
היא הרי השערה הכי
|
במי קריסטל מלוחים
טובל ראשו
ונעלם.
|
וחתול גדומאף
מלקק אין שפתיים
|
בעצלותינו הנחנו רגליים
התמתחנו בשולי דרך שולית
|
סקס לא היה
גם לא חלופה
כי זה עניין מלוכלך
והעברית - שפה יפה
|
הצעתי בלחישה
אשר שבתה אזניים
אולי נצא לכבוש את המבצר
|
מעמידה פנים, משחק ישן
שאת עם מישהי אחרת
אותי מודדת
את מי את מרמה? עכשיו תורי
|
אופניים שבורים
כידון רצוץ
עם שרשרת מפורקת
בגשם, בחוץ
|
זה המק שקילף את עורי הנפשי
את רק רחצת בנקיון כפייך
|
אני מחייכת אלייך
מדפי ההסטוריה
בתמימות ילדותית
במבט קצת עצוב
|
נשפי
נשפי על עורף
שערה סומרת
סוררת
|
אחרי כל פעם היא מביטה בראי
בוחנת את האף
|
עזרה ונחמיה לא שמעו עליי
ואני מכירה רק את שמם
|
בחיוך של אחרי
יקיצה מקיצים
אלטף צפונותייך
|
נמלי תשוקתי עמלות
במעלה גרוני
|
היא מונחת מתחת לבגדים
אותה ערימה
צפונה, מבחילה כמו אבוקדו
|
אל תכנס
גברת חסידה במיטה
היא שוכבת על הגב
מתלטפת לאיטה
|
שאגת אריה מפלחת
את השדרה
בשבת
לא צריך להתפלח
הכניסה היום חינם
|
מדפקת על גבך
בנימוס
אין מענה.
|
דברה תורה
בלשון בני אדם
ובלשון בנותיו תידום
|
בדילוגים קלילים
חמציץ צהבהב בידי
"צרור המור לי, צרור המור"
ואמא מחייכת לצידי
|
הואלס הזה, הואלס, הואלס, הואלס
עם הבל פיו - פיו, ודאי
של ברנדי ודווי
גורר את זנבו בים
|
סודות מעמקי שכרוני
התנפצו על משבר גלי תומתי
ונפוצו
|
תסתכלי עלי
עכשיו די
עכשיו תסתכלי על עצמך
|
האורחים כבר מתיישבים
בצחקוקים ולחישות
אוכלים שותים ומקווים
שהדפוקה תעשה בושות
|
לוחצים במתניים, מקשים על הנשימה
נכנסים לחריץ הישבן (לתחת, גזרה איומה)
חיקוי של פירמה ידועה שכלל לא הכרתי
הסטתי מבט במבוכה, כעת נזכרתי
|
בג'ינס צמוד
מחשוף עמוק עמוק
פנים של לא אכפת
|
על שפת הנחל עומדת אני
תקועה במקום, כמו העלבון בגרוני
מוקפת צחנת ירקון וחרציות
|
מערומי הנחש
המתפתל במבוכה
תפסוני לא מוכנה
|
כלבה
היא מסמנת טריטוריות
ורכוש עצוב
כי לה הארץ ומלואה
|
ככלב מתמתח, מקשית גבו
בכשכוש זנב בריא
מתמסר לפיהוק שלאחר מנוחה
|
בשבת מחוללת
של חורף שמשי
בסערה מתובלת
בשקט נפשי
|
שואגת מתחת לצמר
חום גופי נחבט בשיער לא לי
מתעטפת בשמיכת הפתלתולים
|
כשאני אמזונה
רק אני
למעלה
ואתה?
בתחתון האדמדם שלי
|
שנקין קטע לפייארברג את התנועה
על סקייטים ילדים נזהרו מחריצי הזמן
אחד העם קנה טוסט אצל איציק ורותי
והם נתנו לו בזוקה במקום עודף
|
מכפית הקפה הגדושה
שהייתי עורמת עליה עוד כמה גרגרים
|
נורת המסך
מכה אותי בסנוורים
ומצעי עבר ושקרים
עוברים בסך
|
תמיד זה מתחיל בשקט.
כמו ציפור מכה בכנפה
והאוויר, נענה בשתיקה
סופג מכאוביה
|
בובה כעורת תווים
נטולי הבעה
|
לבני בניה מתנפחים
כמו מפרשים
וטלית קטן ומכנס גדול
מתערבבים זה בזה, בלי בושה
|
כאב פנימי אז יתמוסס
צער שמקורו נשכח
|
בהתחלה היה רעש
ואז הופיע שקט
מחיאות הכפיים הדמומות
החרישו את אזני הכתלים
|
אתערטל לפנייך אט
אט אפשוט
בגדיי
|
במירוץ אחר ה"גלי מה"
אין דיין, ועורך
עדין
|
לשון מפוצלת
כנגד שיני הזמן
והנחש בי מתנחש
"מי אני ומה שמי?"
|
הרוח הכה בשערה
הים זעף כנביא
כתרוה הגלים
|
אני לא כזאת
מלמלה העגבניה
עגולה ועסיסית
|
על מפתן
עירי
הדפקו גלי הים
ושבו
ריקם
|
שימו לי ברקע פסקול
של קומדיה
שאדע מתי לצחוק
|
כאן בביצה
כמו צפרדע
חכיתי לך ירקרקה
|
יש שעיני נפקחת ואני
כשתומת עין נלעגת
מכבה תובנה
|
בלי לשים לב
העברתי להילוך אחורי
|
אני רוצה להיות רוח
לחלוף על פני אנשים
ללטף את האהובים עלי
|
קליפת מנגו צהובה זרוקה
על חלקת דשא ירוקה
|
מכונית משפריצה מים מזוהמים משלולית של מיץ זבל שלא נאסף
|
סדין סתור עטור קמטים
טובעו הם על עורה
היא מתהפכת, מלטפת
|
המרפסות כאן תלויות באויר
נחרדתי
|
בואי נשחה לעומק
שם יותר מרגש
|
עת שמייך נשקו
בשולי נשמתי
|
במשעולי שתיקותייך
פסענו
ידי ריקה
|
היא עטופה תחבושות אפורות
כטבען של תחבושות ותיקות
בעיר הלבנה
|
אני שונא להרוג. אני שונא שחרקים מבעיתים ומבחילים חודרים
למרחב הפרטי שלי וכופים עליי להרוג אותם. אני שונא את הצדקנות
שלי בשימוש בביטוי "כופים עליי להרוג אותם" כאילו אין כאן
בחירה שלי.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
החלטתי
להתוודות. אני
זה ההוא שמאשר
את הסלוגנים.
קומיצה מפנטז. |
|
