|
ילידת 84'.
גדלה בעמק חפר בין הפרות לשדות.
רק טוב יצא מזה.
בינואר 07' חזרה אל אמא, אל שדות וריחות מהעולם הזה,
שמעוררים בה זיכרונות מכאן ומארץ אחרת.
לא באמת מוכשרת, לא קוראת לעצמה משוררת, לא יוצרת
ולא בטיח.
מקיאה מילים אל דפים ומקלדות ריקות.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמה אנחנו חלשים
מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי
עוצמה מעל לכל שיעור, זה האור שבנו- לא האפלה
שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את
עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפיפה, מוכשר
ואהוב? למען האמת- איזו זכות יש לך לא להיות? אין
שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי
ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים,
בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר
מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."
-נלסון מנדלה
היא יושבת בחדר ומקלידה סתם סיפור על חיים של ילדה אחרת עם
חיים טובים יותר, לא מסובכים.
ברקע מתנגן דיסק עם השירים של יונה וולך.
היא מוציאה סיגריה ושמה אותה בפה לוקחת את המצית מהשולחן
וחושבת מה לכתוב.
|
במה להאביס את ההמונים שמקווה שיאהבו למרות שאינם מראים זאת.
חושבת על כל הזמרים והמשוררים, היוצרים שהכירה ושמעה עליהם
בימי חייה, חלקם אפילו מבמה חדשה, יש בה כלכך הרבה אהבה להכל,
ומן העבר השני נמצאים בה כל כך הרבה שנאה וכעס ופחד מהעומד
לבוא.
|
נתקלה המריצה שלנו ברגלו של בחור וברגע שהסתכלו אחד על השני
נפגשו עיניהם והם התאהבו. באותו הרגע לפני שנפגשו עיניהם
נשברתי אני והבטתי אל השמיים.
בערב מצאתי את המריצה שלנו עם שאריות האהבה שלהם מרוחה על
הידיות, בדמעותי שטפתי את השאריות הדביקות הוורודות האלה.
|
יש ימים שאני מרגישה שהכל זורם
מה רע בדיכאון
|
ומדביק את חוטי הרעל שלי
מסך מלא עצמות
לא משתנה
מלחים את הכעס המעונן שלך
|
רק אותך לא רואים,
מסוגלת לעמוד ברחוב הומה אדם, שעות, אויר.
|
כשאת שוכבת כך במיטתי
שעריך הזהוב פזור על הכר
אני מביט בעיניך ורואה
את העצב
הוא נמצא גם בליבי
אני אוסף אותך בזרועותי
|
שוכבות במיטה
מתנשקות ומתלטפות
מחליפות מילים בנגיעות
מחליפות מבטים בנשיקות
|
תפתח את הדלת
תראה לי אותך הלילה
אני יודעת שזה נכון
אף אחד לא מרפא אותי כמוך
ורק לך יש את המפתח
|
בוא נשחק משחק
נחליף תפקידים
אני אהיה בת זונה
ואתה תאהב אותי
|
מימיני נפרשים הרי הצער
משמאלי משתרע עמק היגון
בעודי פוסעת אל עבר ים הבכי
|
אני מקווה שירצה, שיגע בי
שרק ינסה
משם אני כבר אמשיך
אבל הוא לא עושה דבר
אני מקווה שהוא מפחד
|
יש היגיון במהלכי הגורל
אולי לנצח אתהה ואשאל
|
כשתלכו אחרי ארוני החתום
כולכם תהיו שם
עם פניכם הרטובות מדמעות
כשתעמדו כולכם
מעל קברי הפתוח
עם שפתיכם הרוטטות
מושפע מחנוך לוין ז"ל
|
ואם תעצמי את העיניים
ותפסיקי לבכות
תפסיקי לבכות את הבכי
הבכי הזה בקולי הקולות
|
תמיד אהיה שם בשבילך
אמרת ואז פנית לאחור
אוהב אותך לנצח
כתבת במכתב האחרון
אף פעם לא אפגע בך!
הבטחת ממבט ראשון
|
בעבודה בלימודים
אני מתפזרת
מתחילה עם מישהו אחד
גומרת עם אחרת
|
וכשתגע בכנפי הפרפר שלי
יתפוררו אלה לאבק
|
פתאום יש צליל כזה
שאף אחד לא יודע
אף אחד לא מכיר
זהו צליל מוזר
זהו צליל ההיתפכחות
זה צליל של חומות שנבנות מחדש
|
לו היית לי
ילד שלי
שחור תלתלים ותמיר
איני יודעת
ילד שלי
|
כשהית לי הסכין
שפצע את ורידי
שדרכם שתת דם חיי
|
וכשאת לידי וכשאת לצידי
אני הכי חיה שאפשר
|
לשכב על החול
ולצעוק
על אהבה שהרגנו
על כאבים שסבלנו
|
רוצה לקלף את כל השכבות
כל השכבות שעוטפות אותי
|
רק אתמול הכרנו
היום אתה כבר זורם בעורקי
אני חולמת אותך
חושבת אותך
ובכל פעם כזו עובר בי המתח הנהדר הזה
בתחתית הבטן.
|
כשאחוש בלתי מוגנת
כשאחוש בחוסר הידיעה
מוקדש למלאך שלי, יובל
|
כל כך מהירה הנפילה
והבור כל כך עמוק
צועקת לעזרה
כואבת בוכיה
טיפה אחר טיפה
|
אנחנו מכילים אחד את השניה
בגופי אני מכילה אותך
כמו שני חתולים
מגרגרים מול ירח
|
שוכבת במיטתי וצוחקת
למראה גופה המתמוסס
דמה הנשפך כמים
והבכי כבר לא עצוב
|
עוד מעט הכל יגמר
את תכבה את האור
ותאמר לי שאין לי לאן לחזור
|
חלומות, רטובים בזיעתנו.
דמעות, זולגות נחלים של חרטה.
שמות, ילדנו שכבר לא יהיו.
|
העיניים שלך פקוחות ב
תמיהה,
מנסות להבין מאיפה נחתתי עליך.
|
קח עלי מכחול
צייר לי צוואר ארוך
|
להתעורר לתוך מציאות
אל תוך מציאות מרושעת
שבה מקריבים הורים את בניהם
מקריבים אותם לאל רשע
|
לרוץ איתו למקום אחר
רוץ ילד רוץ
הם קוראים לו
|
ואתה גבוה, כמו טווס
מתהדר בנוצות הכי יפות
ותמיד עם תכשיט
ופאסון.
|
שוב בוכה בלילות
בגלל צחוקו המתנשא
דיבורו המשתלט
|
תן לי להרגיש
את הרעידות הקטנות בתחתית הבטן
כשאתה מתקרב
תן לי להרגיש
|
ורד בודד, שמיכת טלאים,
כוס מים, צלחת עוגיות,
טלויזיה קטנה, כרית,
כיסא ירוק, שני תפוחים,
שולחן, סלסלה
|
אלוהים תן בי כוח, לזחול מהתהום, שעולה מסביבי, מהחשכה שיצרת
שמאיימת לבלוע אותי.
אלוהים, תן בי כוח, לאהוב או לשנוא, לשמח או לפגוע, ליצור חיים
או להרוג, אך רק כבחירתי.
|
ערב אחד "פודי", הכלב שלי, החליט לברוח שוב אז הלכתי לחפש
אותו, כיוון שהוא אף פעם לא יוצא מתחומי המושב ידעתי שאמצא
אותו.
|
אל תסתכלו עלי ככה, תסתכלו על עצמכם, גם אתם מוזרים!
ומי אמר שאלוהים גדול מהשמים?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
"הסר והדבק"
אחת שמנסה לברר
מי מנפיק את
המדבקות של יום
הזיכרון... |
|
