|
"השעה הייתה אמנם רק שלוש בצהריים,אולם בשביל יגאל,
סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת 'הצפדה החרולית' רמת
העייפות הייתה מתאימה הרבה יותר לשעת ערב מאוחרת.
השמש זרחה על הדשא שברחבת האוניברסיטה, שמונה מאות
ואחד עשר הסטודנטים שבה שכבו בעליצות על הדשא, חלקם
ישבו על הספסלים, מתכוננים לשיעור הבא.
יגאל החנה את מכוניתו בחלקה האחורי של האוניברסיטה,
הוא פסע אל עבר הכניסה, לחץ את ידו של השומר וצעד אל
עבר בניין ללימודי מנהל העסקים והכלכלה, בעודו עולה
במדרגות, הוא עצר בפתאומיות..."
נולדתי בנגיעה הסופית של שנת 1987, ימים ספורים לפני
הסילבסטר הגחתי לאוויר העולם.
והנה אני, כאן, במרחק של כמה צעדים מהבקו"ם והגיוס,
מוציאה את הכתבים מהמגירה, מגוללת את מחשבותיי
האישיות בתוך נבכי הסיפורים, ונהנית להיות הקיסרית
היחידה והבלעדית בעולם שלי, בו כל הדמות נענות
לדרישותיי בלבד.
שאלתי את עצמי, האם כל אדם מגיע למצב כזה בשלב מסוים בחייו, בו
הוא יורד מכל מעמד של כבוד, ומתרפס עד מעמד של עפר, רק כדי
להיות שם כשיקירי לבו יחזרו מבילויי הלילה שלהם?
|
מימי היא סתם אישה, מאוד פשוטה.
|
אורטל (צועקת בהיסטריה): זה לא יעזור לך אם תבכי! זה לא מעורר
בי רחמים! הגיע הזמן שתסתדרי לבד! אין לי חיים בגללך, כל הזמן
אני סובלת! ואסור לי להראות שאני מתביישת בך, חס וחלילה! אני
צריכה תמיד להיות הפראיירית! הכל באשמתך, הכל בגלל שאת - שאת
מפגרת!
|
אמרת שתגן
שעליי תילחם
אמרת אפילו אלף
קרבות
|
תתעניין, אם העצב נשקף מעיניי,
ושפתיי לוחשות, אילמות,
אהובי, חזור אליי,
כי בלעדיך חיי הם אינסוף מיתות.
|
נשבעת שבועה:
"רק אתך לנצח!"
נשבעת שזאת
אהבה
|
כיצד יעמוד האדם על טיבו?
אם יסע לזמן רב
למזרח - מערב
|
בתוך כל לב עשוי קטיפה
יש מדורה של אהבה
שלהבותיה אש כסופה
שורפות יאוש ואכזבה
|
היא אוהבת אותו
בטירוף שכזה
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
מה?
מהההה?
מההההההה?
אפרוח ורוד
משחק אותה חרש.
האמת שהוא באמת
לא שומע כל כך
טוב בגלל כל
הג'יפה הזאת שיש
לו באוזן שמאל. |
|
