|
התחלתי לכתוב. וכתבתי כי כואב לי. ואז סיימתי לכתוב
על כל הכאב, אבל עדיין היה לי עצוב. אז כתבתי על
העצב. אחרי זה למדתי פשוט לחיות, וכתבתי את החיים.
והדף הזה הוא לחלוטין אני אבל בתקופות שונות. אהבתם-
ספרו לי. לא אהבתם- ספרו לחבריכם.
כרגע משרתת בצבא- ובהתאם לכך יצר הכתיבה שלי דעך
מעט. עובדת על זה.
(ילידת 87', מזל בתולה- ובהתאם לכך ביקורתית בהגזמה,
בעלת שאיפות גדולות וכישרון קטן, וגם מנתחת את עצמה
יותר מדיי- אז היא תפסיק כאן)
חתונה. טקס החופה. משפחה, חברים ואורחים עומדים מסביב. הרב
מבקש מהחתן לומר אחריו:" הרי את מקודשת לי בטבעת זו...". החתן
נוטל את ידה של הכלה ולפני שמספיק לשים את הטבעת, שולף אזיקים
וכובל את ידו ואת ידה של כלתו יחד. האנשים צוחקים. גם הכלה. גם
החתן. הרב מעקם את
|
בוקר יום רביעי. אני מתעוררת בחדר מס' 106 במלון בורשה,
פולין.
פוקחת עיניים ובוהה באפור הגדול הזה שהחורף הביא לנוף שבחוץ.
בחלון החדר לא מצליחה לזהות אנשים, לא מכוניות, לא עצים, לא
בתים.
|
Someone has told me there's a place beyond the mountains,
Where you can love me too.
|
אתה הולך ביניהם, מחפש את הפרח שלך
הפרח שתמיד חיפשת, מאז שהיית קטן.
|
מדרון תלול, אבנים מתגלגלות, זה כמו ההרים - עליות ומורדות.
ולו רק אם ייפול גרגר אבן אחד, מפולת תבוא אחריו.
|
ולא רוצה לדעת, רוצה ללכת ולחלום
במיטתו שספגה דמעות של אוהבים.
|
איפה
אוכל להיות אני, כמו שאני, כי רק אני לא יכולה לשכוח.
|
ניסו לומר לי שזה בסדר לחיות בשביל עצמי
ובמקום זה חייתי בשביל להרוס אותך
|
שמיים כחולים בעינייך,
מראים לי שאין לזה סוף.
אין לזה סוף.
|
מה שלא היה אז,
ועכשיו יהיה יותר.
|
רוצה לחייך, רק טיפה לחייך, העולם יפה בחוץ, אז למה אני כל
הזמן בוכה...?
|
עוד פרחים, עוד אבנים,
עוד שירי הספד מצטברים על הקבר,
אבל הם נשארים, אנחנו הולכים
לחפש מישהו שיוליך את העדר.
|
ואיך מים שקטים חודרים עמוק...
|
חריגה מעצמי, מבט אל מעבר.
|
לבכות. יותר מהכל.
לבכות על מי שאתך ומי שאיננו, על מה שיש ומה שאין, סתם ככה או
בגלל סיבה, לבכות בגלל הצלחה וכישלון, שמחה ועצב, אהבה ואכזבה.
|
וברגע זה כל האנשים שסביבי הם צדיקים, אנשים חפים מפשע. ואני,
מפלצת גדולה ומכוערת ומאיימת, רודפת אחריהם בעוד הם רצים
לכיוון השני כדי לא לראות אותי יותר בחיים.
|
תמר: "זה כל כך ברור?"
אורי: "כן, גם אני ציירתי ככה פעם. אבל הפסקתי. לא כועס
יותר."
אורי מביט אל הים. תמר כותבת על הדף "לא כועסת" ותוך כדי זה
מדברת.
תמר: "אולי גם אני אפסיק לכעוס מתישהו."
אורי: "בטח שתפסיקי. את גם תשכחי למה עזבת את הבית."
|
היא כותבת באצבעות רטובות על החלון מילים וחצאי-מילים, דברים
שרק היא יכולה להבין.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
דמיונו של בוש
לקוף מפליא אותי
יותר מחרמנותו
של ביל
למוניקה...
אני, בשיחה עם
חבר בטלפון |
|
