[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"אבוי, אבוי", הוא קרא לעברי.
בכיו קורע פיסות מלבי.
התקרבתי לכיוון הדלת, הוא רץ אליי, ותפס ברגלי.
"אבוי, אבוי", ואני לא מסוגל להתמודד.
אני מרים אותו, ידיו הקטנות נקשרות אל גופי, ואני מחבקו.
בכיו מתגבר, משתנק, דמעות זולגות על פניו, דמעות זולגות מלבי,
ד

אתמול קמתי מוקדם בבוקר, אחרי שהנודניק לא הפסיק לנדנד.

כל הקהל מריע, ושורק, נוטף התרגשות וחייתיות.
רוצה לראות אותו מופיע, עושה מה שהוא יודע לעשות.

כמיהה
אוחז בנשיקתה. ממאן להרפות.
היא לא כל כך זוכרת מי אני. זו בעיה.
במיוחד בשעת הלילה הזו שבחוץ.
כזו של קיץ נגבי, כשהדשא, בחצרות הבתים, עומד לח במי הממטרות

אין לי כוח יותר לעצמי, מיאוס, קץ הנפש.
גלגל ענק, שירד למטה כל הדרך, ואין לו כוח לעלות.
קריצה מפה, חיוך משם.
אחות קטנה, אהבה גדולה.

לילה אחד, אחרי שנזרקתי בפעם המי יודע כמה,
יצאתי לטייל, לסדר את הראש, להבין למה זה קורה לי כל הזמן.

בלעתי שוקולד מריר,
שתיים או שלוש חפיסות.

נכנסנו בשערי גן-עדן, עייפים אך מרוצים

מי מתקשר בשעה כזו, אני תוהה, בעוד הטלפון האדום מצלצל. גררינג
גררינג.
יש לי בבית טלפון ישן, אדום כולו, חוץ מהחוגה, וכשהוא מצלצל כל
הבית מצטלצל. אני אוהב את התחושה הזאת. מרגיש לי ביתי וחמים,
כמו שהיה פעם. גררינג גררינג.

היא אמרה לי שהיא מאוד נמשכת ליוצרים, שזה מה שעושה לה את זה

ישבתי על חוף הים מהצד, מביט בהתרחשות שלמה. אנשים צעירים,
צוחקים, שותים. הורמונים עפים באוויר, חזקים מהרוח הקרה, שנשבה
מהים. הרגשתי שונה. איפה אני ואיפה הם. ולמה, למה אני מרגיש
ככה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
האם אני רודף לילותייך,
מתגנב אל כל יקיצותייך?

לבוא אלייך עם רדת יום.
מקצה הארץ עד קצהו האחר,
מקצה הלב עד קצהו היפה יותר

היא עושה לו שלום,
לחלוחית בעין.
הוא נושק לה קלות,
והולך אל האין.

אני תוהה אם עוד נשארה בי אמונה,
חולם לנשק ידך בפעם אחרונה,
להחזיקה קרובה לליבי,
ואת,
בכל הרוך שבך תגעי בי.

אלת המים והים,
השמש והאדמה,
הטתה לי חסד חרישי,
כי בחיקי גידלתי,

אני זוכר, אגדה שסיפרו לי כילד,
על צפרדע, ירקרקת ומכושפה,

הולך לאיבוד בין ההמון,
לוואי וזה היה נכון.
ברחובות זרים, בין פרצופים בהירים,
שמדברים שפה שלעולם לא אבין,
ומחייכים במבט שלעולם לא אביט,
במין שלווה שכזו, שלווה סטואית.

גורל
זוכר מה קרה,
מתקשה לעכל,
בתוכי,
מים עולים

באתי בחסדי ההרים.
לא בחסדך (הן מעודך לא לימדת חסד)
באתי ברחמי היונה,

אל תוך חלום אדום, אני נבלע.
היום נסגר עלי, אין דרך חזרה.

אהבה
בתוגת הנעורים שאוחזת ברגליו,
מושכת לרחוב, לשלכת של הסתיו.

והשקט מתגנב בשקט מאחור,
והיום מתגנב מאחורי הליל,
ככובש אכזר,
והנה השעון מצלצל,

אני נזכר בחיוך,
במבט החטוף,
בצלו של אותו ערב,
וצלילו הגנוב.

הוא אחר לגמרי, חשבתי לעצמי,
יושב על כוס דאווין קטנה,
בפאב,
אחד הנוצצים

איזו מוסיקה יפה, מתנגנת לה בלב,
במדקרות של עצב, נוגעת בכאב.

חובק אותה בוכה,
לוטף אותה סוערת

היא כל כך שמחה,
מקורה נפתח מלוא אורכו,

נשארת עם צילי, ואני נותרתי עם שלך,
חלף לו יום,
חלפה שנה,
והצל רחוק כמו אז,

פעם הוא היה ידע לשתוק ממש טוב.
בחן אפילו.
עכשיו הוא קצת חלוד.

הוא מיישר לשמאל,
היא לימין.

וחיים

ועכשיו את מעליי,
בתוך הרוך הזה שלך,
אני עטוף,
כבשמיכה רכה של חורף

כשהשחר המאיר,
מבשר בואו של יום חדש

איך העצב בא ומשתלט?
אחרי שכבר עזבתי,
יושב עכשיו, מביט בים.
זוכר מה שהרגשתי

כשיום אחד תלכי,
(אם עדיין לא הלכת).

אהבה
כשפי אותי בכשפייך.
בריחך המשכר, בלילות של עונג וכאב.
בצלילים שרק אתך למדתי לשמוע.

ואני רוצה להיזכר בך,
וכבר לא יכול.
לא כשאור יום בחלון.

יום שישי לפני שקיעה,
הטחתי באותו פסנתר.
את כל מה שהיה בפנים
כלוא, לא יכולתי יותר

מביט בעיניה,
רשפי אש, שלהבת חיים,

אם אני איתך, שלך
חושב אותך, חולם דמותך,
כשבלבי געגועים

הניחי לי,
סובי על נעלי עקבייך,
ולכי חזרה אל אלף עזאזלייך,
אשר עליהם שלחתי אותך בתפילותיי לא פעם.

היא עזבה אותך, ילדון,
בים טם בללולם בם,
אחד כמוך, רק מפתיע,
איך לא עשתה זאת כבר מזמן

את בכיי, בך אנגן.

צוברת זיכרונות בקיץ,
כמו נמלים,
בחודשי הקיץ, ויש שתשיר
משהו מתוחכם,

דוגמנית וציירת,
אמנית ואישה,
מערבבת הכל,
מסניפה בלי בושה.

כשבאזנה לחשתי שתשוב ממרחקים.
היא ענתה אולי, ביום מן הימים.

והסטירה לבוא לא מאחרת,
מתח קומי-לירי,
או שמא קומדיית טעויות,
שואל את הגברת,

ואני רואה עכשיו מי שהיא,
והיא כל כך דומה לך,

אך כשזה נגמר,
וזה תמיד נגמר,
מסתכל אל מול צלקת במראה,
ושואל אחרי ככלות הכל מהי התמורה

עלה יחידי על מים,
תלוש.
זה מה שנשקף מחלונה,
או כך לפחות מבשר לה ליבה

לא רואים את השמש היום,
עננים מסתירים אותה.

כגרזן על עץ יער,
בלילות של אחרי,
כך נהגת לי לומר.
את תומתך הנותרת,

צלילים של רוח,
הם מבטיחים דומם,
לתת בי עוד כוח, ללכת
בדרך העולה מן הים.

צעיפך האדום על הרצפה.
איני שואל עצמי מדוע הוא מקומט,

ענפים מזהיבים באור היום,
השלג שעל האדמה,
כמו חלת שבת מרוחה בשמנת, קלועה בין רכס ההרים

על אחד מדפי המחברת הגדולה,
כתובות מלים.

געגוע
שרבוב של אותיות, ערבוב של רגשות.
ריחות של תבשילים, ציוץ של ציפורים.
חמת חלילים, רשרוש הרבה עלים.
התנשפות המטפסים, שמחת המגלים.

שתקי,
שתקי ילדה,
את הכאב שלך אני רואה שקוף,
מכה אותי, חיה פצועה

היא הלכה, כך אמרו העלים בסתיו,
ביום בו השמש אבדה,
הימים אפורים,
אין ציוץ ציפורים,
ורק שמים מבשרים ימים אחרים.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
חלום
דומדמניות, שפזורות על האדמה בחדר הטחוב והאפל,
מספקות את גופי ההולך ואוזל.
הימים עוברים, ואני מחכה לאבדון, מייחל אליו,
ובכל זאת נאחז בחיים.

נכנסתי לחנות,
שלוש אחרי חצות,
משולש פיצה חם, עם זיתים.
הוודקה מכה בראשי,
בלי רחמים,
כאילו יש דרך אחרת.

אז אני מרפרף פתאום על צווארה של אינגריד,
ומלטף את מחלפות ראשה הצהובות

אני אוהב את העצב הזה,
שמתנשם בכבדות בתוכי,
שגורם לי להרגיש את החיים הפועמים,
לשמוע המנגינה לצליליה אני נע,

בין פורטרט לפרופיל,
המבט שלי פוגש אותה,
במין זווית משונה,
בום. לקחה לה בן ערובה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לפעמים בחיבוק, בנשיקה, אני מרגיש אותך, עד פנים.
את מתגלה ונחשפת בכל יופיך, ובן רגע, את נעלמת.
נאלמת.

בשדה כלניות עומד לו עץ אלון גבוה.
כמו תלוש מנוף אחר, לא מרגיש שייך.

ידעתי שזאת תהיה הנשיקה האחרונה שלנו.

וזכר האתמול,
כבר לא ישוב לכאן




עזוב אותך
מנמרוד רשף,
כשאתה באמת צמא
ספרייט.


תרומה לבמה





יוצר מס' 5778. בבמה מאז 5/9/01 2:23

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנועם סולו
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה