|
somethingz
נולד ב - 2.2.82 בחיפה.
בכיתה ו', אחר שנלקח ממנו קלף יקר ערך של ברנדה
וולש, הגיע להארה ולשלמות עצמית. כמה חבל שזה היה
רגע אחד לפני שהחל גיל ההתבגרות ולא רגע אחד אחרי.
מסרב לחשוב על עצמו כרומנטיקן חסר תקנה, אך במקביל
ממשיך לראות שוב ושוב את "הנסיכה הקסומה".
אחר שחיבר שאלון על הסרט, מצא את אהבת חייו במבט,
איבד את אהבת חייו בנשיקה וכמעט איבד את עצמו
בתהליך, הוא מוצא עצמו מספר על כך לעולם בדף-יוצר.
דף היוצר מכיל, לפחות כרגע, לא יצירות כי אם פיסות
עבר, שהן בבחינת "כתיבת אין ברירה".
הכותב לא מאמין כי פיסות העבר/היצירות תזכנה לפרסים
אבל הוא מבקש לדמיין לרגע שהוא עומד בפני קהל של
אלפים ומנצל את ההזדמנות לומר מספר תודות הכרחיות.
אז ככה: תודותי נתונות ל - "נל סופרגירל" (שהציגה
בפניי את ה"במה"), להדר נווה (שהייתה הראשונה לקרוא,
עוד כשהשירים היו רגשות), לשיר אתגר (שכשמה כן היא),
ללינור אורן (שהייתה בה הסבלנות המדהימה לשמוע כמעט
כל שטות שאי פעם העלתי על הנייר ולבחור את הפיסות
המונחות כאן) ולקרן שלי.
תגובות כנות תתקבלה בברכה.
בתקווה שתיהנו...
יפעת הייתה יפה באותו היום וגם מכוערת. אני הייתי שקט.
היא דיברה בין השתיקות שלי ובעצם גם בתוכן עד שלא היה לי מקום
לומר דבר. לא היה גם לנו מקום.
|
יום אחד הלכתי לחנות. ראיתי שם אדם. הוא רעד.
למראית עין, עוד עלה נידף ברוח. זאת תפסיק לנשוב והוא יירגע.
כשהתעתד האדם לצאת מן החנות, אחת מאותן חנויות ענק אמריקאיות,
עצר אותו השומר. "הי אתה! בוא הנה רגע." אינסטינקט קוראים לזה.
חוש מיוחד של שומרים.
|
אני לא זוכר שכתבתי את השיר הזה, דניאל לחש לעצמו, מרים את
פיסת הנייר לאט לאט אל גובה עיניו.
שורה ראשונה, שורה שנייה, דמעה מפלחת את הלחי, שורה אחרונה.
|
הזמן עמד מלכת.
אולי הוא לקח את המדרגות הנעות.
|
איך אפשר כך לחיות
במקום היחיד בו היא שם
כל בימאי ותסריטאי מכאן ועד הוליווד
כבר מיהר ורשם
|
איש הולך בסמטה חשוכה
ילדה קטנה יושבת בפינה ובוכה
חושך של לילה אפל
שעקבותיו לא נודעו
|
אם היית שם
אם אני זוכר נכונה
כל רגע היה.
|
כל בגד מביט עליי
והוא עצוב.
|
האמת
היא יודעת
וגם אני יודע אותה
רגעים קטנים של אושר,
אחרונים הם, במחיצתה.
|
יומנים קטנים של אכזבה
נכתבים בעט של מישהו אחר
אני לא חוזר
אני לא חוזר
|
ואני, שראיתי את האור
עצמתי את עיניי לרגע, מבוהל
|
מישהו פעם אמר לך כמה את יפה
את הכי יפה בעולם
|
האם נוגה היה מבטה
או שמא אפלה זהרה
באור נרות
|
כתובות על הקיר
של שעמום שפג ולו לרגע
כמוהן כמוות מהיר
בעטו של עט, נוגע לא נוגע.
|
מלאך הסוף הוא ידעני
שלא אלך מאותה נקודה.
|
כך היא לוקחת אותי
ויודעת היכן
|
|
"בקומך בבוקר
משתנך, פו" אמר
לבסוף חזרזיר-
"מה אתה אומר
לעצמך?"
"מה יש לארוחת
הבוקר?" השיב
פו. "ואתה,
חזרזיר, מה אתה
אומר?"
"אני אומר: מי
יודע מה יתרחש
היום."
פו הניע ראשו
מתוך הרהורים.
"אותו הדבר,"
אמר.
(פינקי חוזרת
קצת לילדות) |
|