|
זה תקף אותי באחר הצהריים של שבת סתווית בתחילת הדמדומים
כשמבעד לחריצי התריס נכנסות קרני שמש שוקעות בצבעים מדהימים של
כתום צהוב וסגול מעורבבים יחד.
|
אבא היה איש שקט, אף פעם לא דיבר הרבה וגם לא נהג לחייך יותר
מידי. הוא היה איש מאוד פשוט ושיגרתי ולא רצה או לא ידע כיצד
להביע את רגשותיו. הוא היה קם כל בוקר שותה את הקפה שלו, קורא
את העיתון שלו והולך לעבודה.
|
פתחתי את העיניים והוא ישב שם מולי על הרצפה
עם המצנפת הצבעונית שלו והפונפון בקצה, בקושי בגובה של המגירה
הראשונה,
רזה כמו גפרור ונראה גם קצת חולה.
בלי לומר מילה הוא קם והתקרב אלי, הרים את ידו גבוה באוויר
וטראח, הוריד לי סטירה מצלצלת.
|
|
|
"וואו, זה כל-כך
גדול!" אמרה
בהתלהבות
"חכי, עוד לא
התחלתי" רמזתי
בגאווה...
(המשך יבוא)
מתוך הספר:
"אלון מנפח
בלון
ותוקע לשרון" |
|
