|
 20669293
אני אוהבת להתבונן באנשים, לשבת במכונית נוסעת כשגשם
ניתז על השמשה, את יום שישי, ריח של מרק, רוח חזקה
שמעיפה את השיער לאחור, הצורות שיוצר החלב שנשפך
לתה, לשטוף פנים, שדות חלקים וירוקים, להסתכל על דבש
נוזל, מחמאות, אדם זר שמחייך אלי בחזרה, ערפילי
בוקר, הציפיה מהרגע שהטלפון מתחיל לצלצל עד הרגע
שעונים, לצחוק, להצחיק, ההרגשה הנפלאה כשנושמים שוב
אחרי שעוצרים את הנשימה, למצוא דברים מעניינים
בכיסים, לכתוב בכתב מראה, ההתרגשות הטפשית בחושך
שלפני שהסרט מתחיל, כששיר שאני אוהבת מושמע במפתיע
ברדיו.
האור הבוקע מהחיוך שלך,
מאיר את התהומות העמוקים ביותר של נפשי
זורם בבארות לבי.
|
אני מתגעגעת
למשהו שעדין לא קרה
למישהו שאני עוד לא מכירה.
|
הרוך העדינות והחמלה
עולים על גדותיי
עד קצות נשימתי
|
הם בוכים
אומרים כמה חבל
רק ילדה הייתה,
טובה ועם עיניים.
חבל.
הזכרתי לכם שאהבתם אותי.
הזכרתי לכם שהייתי כאן.
|
והוא אמר: "מי שיאהב אותך יאהב אותך כמו שאת".
אני לא רוצה שיאהבו אותי כמו שאני
אני לא אוהבת את עצמי כמו שאני
אני לא אני.
|
רחוקה מרחק געגועים מהשמש שלנו.
המון מילים שמתפזרות מחוץ להבנה, מחוץ לשפה שלי.
נשטפת עם גלי האדם
הזרות הולמת אותי כאן.
|
היא אמרה שאני מדברת בהתרסה תמיד.
חצופה, בוטה -
היא צודקת.
|
רק לא לבכות
להיזהר לא לאהוב
לא להיכנע לרגשות
להשאיל הכל פתוח
|
הלב שהצלחת לגעת בו למרות שהוא מוחבא
עמוק בין שדיים וצלעות
הלב שפעם בהתרגשות כשאמרת לי כשאמרת שאתה אוהב
(אבל לב הוא בעצם רק מן משאבה של דם לא?)
|
הוא ישן ואני מתבוננת בו
כאילו אני מציירת אותו
מתכרבלת לצדו ומערבבת את גווניי בגווניו.
|
מחשבות על התחלה
וגם תהיות של סוף.
מפנה בועות געגועים החוצה ממני
משאירה אותי בפנים.
|
גשם
שוטף את העולם
שוטף אותי
מלטף את פניי.
מרווה.
|
"עיניים ענקיות מחייכות
מסתירות בתוכן
ים של כאב
אם תביט תוכל לראות..."
|
חבל שחיי אינם יכולים להיות פשוטים וחלקים
כמו שדה ירוק ירוק,
ורגילים כמו ברוש בודד בקצהו.
|
עצבות מתוקה
נחה עגולה בבטן החלקה
עצבות נעימה
פועמת בעדינות
מהטבור אל קצות אצבעותיי
|
ריח של הדרים
מירוק ועד אינסוף
את פני מלטפת הרוח
ישר מהריאות של אלוהים
|
נולדתי עם כנפיים, לא של מלאך, של פרפר. פרפר שדוני. אני תמיד
צריכה משהו שיחזיק אותי על הקרקע, שיזכיר לי מי אני ויגבש
אותי. משהו חזק, להישען עליו, להרגיש מתחתי את האדמה- לא לעוף.
|
מפל שערי כבר לא גועש סביבי
בסערת רגשות או ברוח
|
אבל מה שאמרת זו לא אני.
חשבתי שאת יודעת, חשבתי שאת קרובה.
שראית בי מעבר לזה, עמוק מזה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
איש לא יודע כמה
אני סובלת, בין
ארבע לשש
בעיקר.
גברת לוין. |
|
