|
ריח האדמה אחרי הגשם,עלי השלכת בסתיו, קפה של בוקר
בכיכר ציון, טיולים ארוכים, מרתון דניאל אוטיי,
בישולים מהבילים ונשיקות אינסופיות.
המון בדידות, ערימות של ספרים שנקראו שוב ושוב,
דעתנית ללא גבול, מתחפרת בעצמה, ילידת 1980
מאוהבת...בעולם.
ומבין החולות הזהובים נוצרת לה דמותך
דמות אלוהית נערצת,
אשר מאפילה את מרחב מחייתי בעוצמתה הרבה.
ואני, כלי השרת שלך, כה רוצה להיות עימך.
לנשום בכל דקה מן היממה את ניחוח גופך,
לטעום את צחוקך,
ולהיות, פשוט להיות שלך.
|
כל לילה הייתי יושבת שעות בסלון, סיגריה בפי, כוס קפה בידי
וכולי קנאה. כך אני והזוג המלכותי עד לשעות הקטנות של הבוקר.
ערב אחד נפל הפור.
החלטתי להרוג אותה.
את הנבלה המאושרת.
|
רסיסים של ילדות שהתנפצה.
רסיסים של געגועים אליך.
אבי.
|
חולמת עליך, אוחז בידי
משתכר מריח שערי
מוטרף מנשיקותיי
מלטף...
|
ואני, חברתך, ידידת נפשך
עורגת בסתר
עורגת בגלוי
חולמת...
על יקיצה בבוקר לצידך
על חיבוק אוהב מתחת לשמיכות
על נשיקות סבוכות בגלוי
|
שגלוני, קחו את גופי, חיוכיי, מילותיי, נשיקותיי וגניחותיי
את לבי, הותירו לי.
|
בוא אל קירבי בעיניים כלות
לחך פינכת תשוקתי בלשונך הבוערת
|
ודמעותיי, דמעות של אבן
מחלחלות אט אט בגופי החדור אדם
ואני, חלולה כדמעותיי
טרנספורמטית מריקנות
בוערת מכאב,
בוערת מבדידות
ועניי כבויות.
|
צופה בך,
שוב ושוב
נח על שמיכת אבריי, שפרשתי עבורך
|
ואהבתי אליך?
התיוותר כך, תלויה באוויר הקר?
|
ד- י !
אני לא יכולה יותר,
הבדידת הטריפה את דעתי.
|
וכעת, שעות ספורות לפני מותי
יודעת שלא נותר עבור מה
יודעת שלא נותר מה.
|
ונותרת קר ומנוכר
מתבודד, מפוחד
ממילת אהבה קטנה
שבנתה חומת ברלין
שאפילו אלוהים
לא יוכל להפיל...
|
ושפתיך, שידעתי טעמן המופלא במשך לילה יחיד, משתרבבות לעברי
בבוז עצום.
ואני, נותרת...
זוחלת על גחוני
מושפלת
|
היא הקשתה את פטמותיי ברכות מטריפה,
יללה באוזניי בתחינה משתיקה
הרטיטה גופי בעוז
וצלפה בחוזקה בלשונה על דגדגני הרטוב
|
ברכבת לילה לרומא,
מכחילה לי מקור.
חולמת חלומות רטובים,
על שכני הזקן לתא.
|
ונזכרת בערגה
איך אוננתי בחוזקה
בלילות חשוכים ובבקרים מוארים
|
תמיד תהיתי לעצמי איך חש לו דנידין הרואה ואינו נראה ואיך חש
איש מת המהלך לו בין החיים.
ובכן, מצאתי את התשובה.
מיותר.
|
הלוואי והיה לי רשמקול במוח
שהיה מקליט את כל המחשבות התועות העוברות בדרכן לסל המיחזור,
בין אונותיי הריריות.
|
הערב, שוב לא הופעת על מפתני,
על אף שהמתנתי בציפייה דרוכה.
הערב, שוב לא הגעת בכדי לשמוע ניגוני אהבתי,
על אף שהחלטתי ליידעך בנגיעה.
|
דקות ארוכות מקמרת גו, מתפתלת בטירוף
אה, אה, אה אביוני אביוני הנה זה בא מטפס על ההרים
יורד בין הגבעות,
ושוב... מתנפץ לי באכזבה אל שובר האורגזמות שבין רגליי.
|
ובסופו של מסלול הונצחו להם צעדי,
צעדיו של אדם בודד שבתוכו שוכנים להם לבטח
ציפור מרקדת, גור כלבים מילל, ילדה מאושרת ואישה אוהבת.
אני.
|
וידיי מפשפשות בגופי בלילות קרים,
אולי אמצא שם נחמה...
חובקת גוף זר, לא מוכר,
אולי כלל חסר נשמה...
כמוני.
|
ואתם, כשאתם מביטים בי, מה אתם רואים?
האם אתם רואים את פניי, נפוחות מפרוזק?
את עיניי המזוגגות?
את ייאושי הגובר מהעולם?
או שאתם בוחרים להתעלם ורואים את עיני השקד,
החיוך המושלם, גומות החן והחזה המלא?
|
וצורמת יותר מכל היא העליבות.
לא המנות הסדורות ברפיון על השלחן הפונה לעבר חדר הנוחיות, ולא
השעה התמוהה בה נוהגים הם לסוב סביב השלחן, אלא העליבות בה
מנהלים הם את הקידוש.
|
אך, אבוי, אל נא תתהה בתוכך, אהובי,
כי לא משומך נטלתי ערימת כדורים זו.
ולא משומך העברתי הדק קר על רקתי הבוערת.
|
|
|
-זה כאב?
-מה?
-שנפלת מגן
עדן.
-לא, ולך?
-מה?
-שכרתו לך את
האונה השמאלית. |
|
