|
כותב הרבה בלילה, בעיקר מתוך ביקורת או סתם עצבות
יש גם שירים שכתבתי על אהבה.
זו הפעם הראשונה שהוא הושיט את ידו לעבר הכביש בציפייה
שיעצרו לו טרמפ...
|
יום לפני שהשתחררתי מצה"ל הגעתי כרגיל לבסיס. התחלתי טופס
פליטה שלקח סך הכל בערך שעתיים. החלטתי לא לצאת מניאק כמו שאר
המשתחרים, ואת כל החומר הסודי ששמרתי במשך השנים הלכתי לגרוס
במקום להשאיר את העבודה למישהו צעיר יותר או סתם לפראייר אחר
שאין לו משהו יותר טוב
|
כמו נאשיונל ג'יאוגרפיק, אני והקופים.
בונה מגדלים, בונה מגדלים.
|
אני מרגיש שזו נקודת אלחזור
קרוע מבפנים לגמרי
כאילו משהו צובט
חזק... ולא ירפה לעולם
|
אך רגלייך קלות יותר והדרך שלך ברורה
את יודעת היטב מה את רוצה
|
פנטזיה ארוטית סוטה
היא מתגרה.
דמיון פרוע, היא כבר יחפה
|
סופר את הרגעים שעלייך לא חושב
|
אהבה הייתה מילת קוד, לא מוכרת,
והפכה לחלק מהמערכת
המכניקה נפלה, נשארה רק הרוח הגבית
|
הלך, גבר, הרג, יצר
הלך הגבר והרג את היצר
|
אני שמח שאני לוקח חלק במאבק הפמיניסטי
אפילו שכואב לי בפנים
|
I left something behind, in the airport of goodwill
|
אני כואב משמע אני קיים
או לפחות חצי קיים
אבל חצי נדם
דמות אפלולית במרחב
צל מהלך...
|
מדגדג לה לצעוק,
להוציא את הכל מתוכה,
לשחרר משהו גדול,
שעליו, איש לא שמע.
|
זה יחזור אליך כמו בומרנג, אמרו ולא האמנתי,
זה קרה תמיד כשעזבתי עוד אישה
אני רציונלי חשבתי, אין בי טיפת רגש ולכן לא אפגע
הקפה הראשון שלנו לפני חודש וחצי הפך לרומן
|
הוא מניח כובד ראשו על מותניה,
כבד ראשו עד מאוד.
|
על עוד יסורים אכתוב
על עול שאני נושא על כתפיי
|
Can they melt the pride
?together
|
הוא אדום קלאסי והיא כחולה מאוזנת
שניהם.
נפגשים כך במרפסת.
הוא מציע להדליק,
והיא לא מהססת.
|
היצירה השתנתה
פנים אחרות לה
דימויים לא דימויים.
פה מתחיל השחרור
|
ואחרי הכל היא אומללה
מתעוררת לבוקר מסעיר
|
פער הגילאים לא מפריע, הוא רקד בטירוף,
כאילו אין מחר, או מחרתיים
|
ציפיות יש רק לכריות,
אמר והלך.
|
אנמייה התפתחותית,
מחסום.
מחסומים.
|
הייתי אני ולא אני
והיא עדיין היא,
בשלה.
|
יד מכאיבה ויד מלטפת בכדי שלא איעלם
שיגעון שכזה
מרבד לרגלייך
ארוג למשעך.
|
ענפים, ענפים,
סבך,
קשה להיכנס,
יש קוצים, דרדרים
|
אם תראו אותי בוכה, תדעו שאני בסדר.
זה טבעי, זה קורה כשעצובים!
|
בעבורה היא איננה ואני אינני
בעבורי היא נמצאת ואני נעלם.
|
המלאך השומר שלי מת,
איבדתי את האמונה,
יושב על שפת הים על בטן ריקה.
|
זה לא מרגיש לי כמו בית בושת,
אני רוצה שהם יעלזו עד המוות
|
בדרך.
נוהגות הדרכים מעלה מטה.
|
או אולי,
בכדי להתעופף,
כמותי.
כולם מרוחים בשמן שחור ואין אחד שממריא.
|
הבטן גדלה, מפצה על השנים שיכלו עוד להיות בחברתו של ההוא.
ונולד הרך לעולם, ונולדה עוד מלחמה לעולם,
ובנו של הרך הלך גם הוא.
|
אדרנלין ושקיעה מתורגלים לעליות וירידות,
הגוף הרגיל אותם.
|
שש שנים חיכיתי לחלום על סבא
ולא מזמן זה קרה
|
טביעת עין,
דריסת רגל,
מחשבות משתנות
לב שבור
|
מנמנמים מספר שעות, מצומצם,
עד אור ראשון של זריחה.
|
מטרד בלתי פוסק, לא נותן מנוח,
לנפש.
|
הכל קרה על ידה
על ידה שלה
בבת הזו
|
אני זוכר אותה בדרך לגימנסיה
מחכה בתחנה לאוטובוס
כמה דקות לפני תחילת השיעור
היא מקווה שלא יהיו הרבה פקקים
|
מצב רוח מוזר, במצב של שכרות
|
משהו בשבילי, לא רצוני,
דיברתי עם חברה לשעבר ושוב פרפרתי,
פעימות, פעימות,
כמו בימים טובים,
|
הקירות רועדים מבית התועבות
שותפה מוזרה וחברה הנודד,
אוכלים סלט אבוקדו.
|
בסוף המלחמה הזו מתתי,
לא נשאר הרבה זמן.
|
אני חושב שאותם את צריכה לחבק
בזכותם אני כאן,
אל תבכי,
את בוכה משמחה או מעצב?
|
ליבי כשלושת הרי הגעש על אותו ירח,
חרפתי כחרפת השיכור ששותה בכדי לשכוח
|
אל תפחדי ילדתי מפני הידיעה,
לא תלכי לבדך, אף לא לרגע.
|
תחייכי בבקשה,
אני חייב לחיות
|
המגע משתקף עם החלום של דמותך
ודמותך משתקפת עם אור
|
אבל איך, לעזאזל איך
ואעזוב
|
גברים צוהלים, קופצים כמו סוסים
מנידים ראשיהם מעלה מטה במעיין ריקוד שבטי
|
משהו לא מסתדר כמו שצריך,
שני חצאים ושליש.
משהו,
לא שלם.
|
גם אם ארצה לחרוז חרוזים או לומר מילותיי
אנצור
|
והכאב הנדוש שתמיד חוזר, אופף את המרחב הפשוט הזה
שואל את אותה שאלה, האם היה זה שווה לנסות
|
התפקיד שלי לא עבר בירושה,
וההורים,
נורמלים כמעט לחלוטין
|
כמו כלום יכולת לומר לה מה אתה מרגיש
אפילו שהיא נמצאת בחבר'ה
ויש לה סטטוס אחר.
|
שתיקות אין סופיות לא ירחיקון,
לא ירחיקו ממך את סוד אהבתי,
סוד כאבי.
|
ממהר לשרת את המטרה הקיומית לשמה אתה פה
מחפש ומותיר
|
בשמי הארץ או על העצים
חיות רעות, המון טורפים.
|
ולא רציתי להיווכח בעצמי,
שעוצמת הבינתיים מעוורת, מחסירה
|
דור דור ודורשיו
איש איש ותקופתו
שורשים במקומם,
תמיד.
|
פעימה חדשה
ליבי פועם אחרת
קצב השיר שבלב קיבל גוון שונה
|
מנועי החיפוש עוד לא התחילו לעבוד,
אלה רגעים שלי עם הרוח.
|
שיחות אקראיות שהיו,
יתגבשו,
יהפכו לזיכרון מתוק.
|
אולי זו התקופה או מזג האוויר
ואולי אני מבולבל ואת לא ברורה לי מספיק
אולי אני חרא של בן אדם ואת יותר מדי טובה בשבילי
אולי זה אני, זו לא את.
|
שרועים על חוף ים, חולות לבנים, מוכים,
עד אובדן.
|
איני מודע למחשבות שמעבר לעצב
גם לא במרחק של קרוב לכאשר
מלחמה שקרוב לודאי תסתיים בזוויות ראייה אחרות.
היה ניתן לברוח בעת של עידן התמימות
|
בנוי ערימות, ערימות,
של אירועים.
|
Who are you people, standing outside my door
Who are you people, do you even know this war
Trying to understand what are we fighting for
|
|
|
אני לא מבין למה
קוראים לזה תא
כפפות כשתמיד יש
שם אקדח!
יגאל עמיר, רואה
יותר מדיי
סרטים. |
|
