[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 
אני, לא יותר מזה.


הכותבת של היצירות היא נועה שגיב (לא באמת...),
בנאדם רגיל לכל דבר,
עם כל הפאקים הרגילים.
יש שיאמרו שהיא מוכשרת, ואילו אחרים ינפנפו
ביצירותיה בזלזול.
לכותבת עצמה אין דעה.
לכן, ולא רק בגלל זה, היא תשמח לקבל מכם תגובות על
היצירות המעטות שמופיעות בדפיוצר שלה.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הוא היה לא יותר מידי צעיר. לא. בכלל לא. הוא היה כבר בן ארבע
עשרה וקצת, שזה די הרבה, אם חושבים על זה. הוא לא היה הילד הכי
מקובל או אהוב בשכבה שלו. גם זה ממש לא. אבל הוא גם לא היה
מאלה שלא יודעים עליהם.

לא מזמן ישבתי עם רונה בקפיטריה, בשולחן הכי קרוב לדלפק. ואז
היא הגיעה, ואיך שהיא נכנסה, ההמולה הרגילה של הדיבורים וחריקת
השולחנות בקפיטריה השתנתה - אני בטוחה באלפיים אחוז.

ארצישראל
זה הביקור השני או השלישי שלו בישראל, והוא בהחלט כבר מחכה
למטוס שייקח אותו סוף סוף הבייתה. הוא שונא את ישראל. הוא לא
מבין מה כולם מוצאים בה. ארץ הקודש על הזין שלו.

התבגרות
ואז היא סיפרה לו. סיפרה לו הכל. לא היה איכפת לה שיידע. לא
היה איכפת לה אם יבין, היה רק איכפת לה שהוא הקשיב, ואולי מדי
פעם עצר אותה כדי שתבהיר משהו.
היא סיפרה לו על הכל.
על גיא, על גלי, על אמא, וכן, גם על האונס.
והוא שתק והקשיב.

התבגרות
הוא עצם את עיניו.
והצטער שלא מת אז, בתאונה.

"רוץ!" תיכף נגיע. אסור לאחר.
"אני רץ!" השבתי לו, מתנשם. באמת רצתי.
הוא עצר, והניח את הקופסה האדומה על ספסל.
"נשאיר את זה פה. זה סתם מעכב."
בהיתי בקופסה שהוא הניח, ושבתי לריצה המכאיבה, מתנשף. לא קל
לרוץ עם כפכפים.
איך הגעתי למצב הזה בכלל???




טלויזיה חדשה -
לאנשים חדשים -
לבמה חדשה


תרומה לבמה





יוצר מס' 34127. בבמה מאז 21/4/04 15:22

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנועה שגיב
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה