|
אלו היושבים בחושך, רואים את האור.
אז אני אנושית שוב, כי אמרת, שאני לא מיוחדת. גם אמרת, שאתה לא
מיוחד יותר. אבל הכי כאב כשאמרת, שאנחנו, כבר לא מיוחדים.
רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שהדמעות כיסו לי לגמרי את העיניים,
ואני בכלל לא רואה לאן אני רצה, אני גם לא יודעת, גם לא ממש
חושבת, וגם לא ממש
|
החתול הזה שם על הגג מהפח ממש מזכיר לי אותך, נוחת תמיד על
ארבע, יודע מה הולך להיות הצעד הבא שלו, לא מחכה לכלום, לא ממש
פוחד ממשהו, ולא מצפה שמה שהוא מחפש יבוא אליו. ממש אתה.
|
כל פעם מחדש אני מקדישה לך, את הקטע הזה, וכל פעם מחדש אני
תוהה אם אכפת לך. זה סתם פה, הקטע הזה, אני לא יודעת אם לשים
אותו ביכלל. אם כדאי. אם תגיבו. אבל אני מקדישה אותו לאהבה של
החיים שלי. עמית. ניכתב אחרי שבילינו 15 שעות ביחד. ה15 שעות
הכי מאושרות שהיו לי
|
"אימא למה האיש שם שוכב על הרצפה? אימא למה אנשים מתעלמים
ממנו? אימא הוא לא סתם שוכב נכון? את יודעת איך קוראים לו
אימא?"
" לא מתוקה, אני לא יודעת איך קוראים לו, אבל אין לו בית אז
הוא גר ברחוב."
"מיסכן."
|
אני לא סוגרת את הדלת כשאני מתקלחת, אני מקווה, יום אחד להירדם
באמבטיה, ולטבוע בשקט בשקט, וכשהוא יבוא יראה אותי שם, צפה
קפואה, עם חיוך קטן של שינה, הוא יזיל דמעות ויגיד לעצמו בלב,
"כמה שהיא יפה".
|
אני מעוררת רחמים. חייכתי. ואם כבר מעוררת רחמים, אז עד הסוף,
הרמתי את הכר שלך והצמדתי אותו לאף שלי.
הריח שלך. איך אפשר לחיות בלעדיו? היה לך ריח וורדים,ריח של
מציאות.
|
האוויר בחוץ כל כך קר היום.
מרגישים כאילו יש חלקיקי קרח באוויר, כאילו שנושמים חתיכות
קטנות של קרח שדוקרות באף.
כשקמתי בבוקר בהתחלה, לא הצלחתי לפתוח את העיניים שלי, חשבתי
שזה בגלל הקור, אבל אימא אמרה שזה בגלל שינויי העונות, שיש
אנשים שרגישים לזה.
|
אני פותחת עיניים ורואה את האף שלך מולי. ישן. וזה קצת מצחיק
אותי, ליראות אף ישן מסתחרר.
אתה שומע את הצחוק הילדותי ומתעורר. יודע כרגיל למה אני צוחקת
ונושך לי את האף. מפלצת.
מחבק עמוק עמוק. אני נושמת אותך. רק אותך. אויר כלוא בתוך ריח
כביסה. ריח כמו שלאף אח
|
לפני שבוע, בלילה, אימא סיפרה לי את הסיפור של עמי ותמי.
ואף פעם לא הבנתי איך אימא יכולה להיות כל כך רעה, כל כך חסרת
רגשות.
אימא אמרה שככה זה, אבל רק באגדות.
היא הסבירה שכדי שיהיה סוף טוב, צריך משהו ממש רע להשמיד, ואז
כל הרע נעלם, ורואים רק את כל הטוב.
|
לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה
דמעות לבכות
ויללות להפנים
|
לבד עצמתי עיניים
לבד שקעתי במחשבות
|
מתמוטטת
אל אורות כבויים
מתעטפת משי עשן
נרדמת בחיוך
|
היא מעליי
ואני בתוכך
את משחררת
אני עוד מושך
|
כשמרגיש ריק בפנים
הכל נופל,
כשמוותרים
הכל מותר, כשנלחמים
|
עוד דוהר הוא על שביליי האינסוף
מפעים עורקים שהכחילו מכבר
מפלס דרכו בין סבכי הגברים
מהם את שמי איש לא זכר
|
אין אף אחד
וזאת עדין לא אני
ואין לי קירות גבוהים שיגנו עלי
גם לא ידיים חזקות שילחמו עבורי
ואין כלום, אין אף אחד
וזאת עדין לא אני
|
אין סוף ללשון
מאבדת הכרה
מתמכרת שוב
להרגשה של סערה
|
על העורף,
הים
ואילו אתה,
חורף,
קו אופק נעלם.
|
יש נשיקות של חורף
ויש נשיקות של לישון
יש נשיקות על העורף
ויש נשיקות עם לשון
|
מאחורי הקירות הלבנים
עמדו שני דרקונים
שלחשו מילות חיבה
והפשילו תחתונים
|
חלקים של זיכרונות
מתחלקים על זגוגיות הלחיים
שלטי אזהרה של דרכים לא נכונות
כולם כל כך עקומים בעיניים
|
אני צורחת
וגם ההד נידום
אני שוכחת
שלא אתמול
ולא היום
לא תחזור
|
בכלא של בובות סמרטוטים
אני מציע את עצמי
לחכות לך בסופים
של השתיקות
|
אתה, במילים הכי הכי יפות, מסביר לי שאני צריכה להפסיק לחכות,
להפסיק לקוות, אתה לא מבין שאני מעדיפה להפסיק לחיות, מאשר
להמשיך בלי תקווה, מאשר להתעורר בלי חלום, מאשר לחיות בלי
סיבה.
|
הוא השאיר אצלי בושם גמור שלו, הריח שלו מציף לי את האף ואת
העיניים. הדמעות הן הדבר היחיד שאני מרגישה.
|
אני רוצה אותך עמוק בתוך הסיפור שלי
שתיהיה שם, עם כל מילה
שתתחרז עם כל סוף משפט
שתקרא אותי עם כל מבט
שתפליג איתי על דפי ההרפתקה
ותהפוך איתי דף, בשתיקה
שתחבק אותי כשמגיע הרגע לכאוב
שתהיה המוזה שלי, כשלא אדע מה לכתוב.
|
וואו, הוא צעק, והיא חייכה.
ניגבה את הפה בחצי צחוק חצי מחשבה, חצי לבושה חצי לא.
תמיד הימים כל כך יפים כשהיא אצלו. אף פעם לא ירד גשם, תמיד חם
ונעים, ואף פעם לא רוצים לצאת מהמיטה.
|
הלב פועם מהר יותר, ומהר יותר
דוקטור, אנחנו מאבדים אותה.
אני כבר איבדתי. רציתי קו ישר, ללכת עליו איתך, לשמור על שיווי
משקל, אפשר גם ליפול, דימיינתי את זה ככה כשאתה הולך לידי
ומחזיק לי את היד, בלונה פארק של רגשות.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
במה חדשה.
המהפכה הלא
מיותרת. |
|
