|
ילידת 84'. מחפשת. לעיתים גם מוצאת.
היא סיפרה שהיא אוהבת את אדם. אמרה שהשקט שבו מאזן בה את הסערה
הפנימית שמתרגשת בתוכה עם הזמן וטוב לה עם היחד הענוג הזה, בין
העולמות, בין הבריאות, בין העצים. "ומה עם אלוהים?" אני שואלת.
"לאלוהים יש עיניים אפורות" היא מרצינה ומשתתקת.
|
ברגע של שקט, כששכבנו על הגב בוהים בכתמי פנסי הלילה הנמתחים
על התקרה, גיליתי לו שמעולם לא אהבתי. הוא התעניין בפעמים
הקודמות בהן הפרפרים האלימים שבבטן המתהפכת לבשו פנים ובתשובה
רק דיברתי על הקליפות הריקות מהן התרגשתי בעבר, כשעוד הייתי
ילדה קטנה ונאיבית.
|
בלי מילים, בלי מילים
בשקט
קטיפה כחולה בוהה לי, צוללת
אל תוך נפש קהה.
|
מגלגלת בפה קברנה ומרלו
עטופה עשן וחיוך ואתה ממרומי הגולדסטאר
פולט משהו על משבר קיומי בלה אומנות ודיכאון בלה בלה
ואני זוכרת איך נגענו ופתאום לא יודעת מי היה שם בכלל
|
הרמתי עיניים ופגשתי אחרות
ומיד ידעתי שיהיה מוזר
הידיים פירפרו לי והלב התחיל לשאול
ולעצמי לחשתי, שלא יהיה קל.
|
הנה אני מתפשטת שוב
והעירום שלי זר
מלא רגבי אדמה מלוכלכת
שמתגלגלת
בין האצבעות שלך
|
והרגע נצרב במלח דומע
ששוטף את הימים ההם
קובייה דחוסה של כאב מזוקק
טעם מר בין שפתיים אדומות
שמתפוגג כמו עצב מחויך
|
אני מסיימת את מנת הרעל החדש שלי
והלשון המתמרמרת
מחייכת את שמך בפעם האחרונה
מושכת את ההברות
|
והיא מגמגמת אותי
בתנועות ידיים גדולות
מחוות ריקות
אולי עדיף השקט עכשיו
|
והגוף, הגוף רעב וזוכר ופועם
מתכנס בתוכו ברגע של ריכוז
להרגיש פעם נוספת את רוחות הרפאים מרפרפות על הבשר
יונקות את עסיס היחד, עד שתם כולו
|
ישבנו אפופים בעשן
טבק בוער וקפה כהה חזק
שטים נינוחים על מים עכורים
ואני רקדתי ריקוד צועני
וכל כולי לא כלום
|
אני מרגישה את הריק מתחכך בגופי העירום
את שמיכת הקיץ מרפרפת
החלון פתוח ומכוניות מנסרות ברחוב הקרוע מדממה
בוהה אל תוך החושך בספק התועה, בפרפר האור הקלוש
מלווה אותו במבטי אל החלון.
|
ואני כצל מרחף בהרהוריך החולפים
מהבהבת לשבריר ונעלמת
מי יודע אם כדי לחזור
ואל אדמת השכחה
|
ובבוקר מוקדם
שיער סתור ופה פעור
על כר
ריח של התחלה חדשה וריסים דביקים
|
ותנועת ריקודך נפסקת פתאום
נשברת לרסיסי זכוכית שקופים
ואת לבד
נכלמת ובוכייה ועדיין יפה כל כך
|
רוצה ללכת לעיתים קרובות יותר לים. רק להביט, לטבוע בסערה הזו,
מבחוץ. לנקות את הראש, לקבור את הרגליים בחול ספוג השמש. לא
להגיד מילה. לתת לרוח לפרוע את התסרוקת, להפסיק לשלוח יד כדי
לסדר את הפוני.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
ביום שהמציאו
ת'מצית הוציאו
לי את כל החשק
מעישון.
ד"ר מישה רוזנר,
קונדיטור שמתמחה
ברוגלך ניקוטין
עם פרג. |
|
