|
שלום.
אה......
לא חשוב.
"שלום."
"שלום."
האוטובוס הזה מגיע למרכז העיר?" שאלתי את הנהג.
"לא. תעלה על 9."
"תודה."
התיישבתי על המושב הפנוי בתחנה. מימיני הייתה אישה בת חמישים
בערך, ומשמאלי ישב איש שהחזיק תינוקת. או תינוק. מסביב הלכו
והתרבו האנשים. כל פעם שהציץ אוטובוס באופק כולם
|
"רותי! את מוכנה?" צעקה לי אימא, "כבר צריך ללכת!"
"רגע!" צעקתי, "אני כבר באה, הסתבכו לי השרוכים בנעליים!" אבל
האמת היא, שלא. הם לא 'סתם' הסתבכו, אני סיבכתי אותם בכוונה.
לא רציתי ללכת אל הדוד. אני שונאת ללכת לשם.
|
סיפור על ילד בכיתה א', שיצא לי עם קול של ילד בן שלוש וחצי,
אבל חמוד לדעתי: "אז אמרו לנו שלכל כוכב יש אמטופסירה שזה שכבה
כזאת של אוויר שהיא כמו הזה עם החור שהיא שומרת על האויר שיש
בכדור הארץ כי מחוץ לאמטופסירה יש כלום שזה מתי שאין אוויר..."
|
המשרד היה ריק. אפילו המנקים כבר הלכו. שקט. חושך. דממה. לפתע
קטעו את הדממה צעדים מהירים במסדרון. האיש פתח בזריזות את דלת
המשרד, נכנס וסגר בשקט.
|
עשיתי לו דווקא, להראות לא שלא אכפת לי. הסתכלתי לו לתוך
העינים ועשיתי פרצוף כועס. אז הוא התכל בחזרה ואמר די שוב ושלא
הפסקתי אז הוא הסתובב והלך כאילו הוא מסכן כזה.
|
חמש 28, חמש 29, חמש וחצי.
צפצוף שעון.
פותחת עיניים כהות
ומתיישבת
על המיטה.
|
דפקת שלוש פעמים על הדלת. לא בבת אחת. בהתחלה בהיסוס, דפיקה
רכה, משתהה שוב על השם הכתוב באותיות כתב, בכתב יד על
המשקוף...
|
לפעמים אנשים בכלל לא יודעים שאני כועסת עליהם, וזה יותר מכעיס
אותי.
קשה איתי.
|
לפני כמה זמן, שהייתה לי יומולדת והייתי בן 5, אז החבר שלי
הביא לי כדור כזה, קטן, וצהוב. והיה לו פרצוף וחיוך גדול. הוא
אמר לי שקוראים לזה כדור עצבים, ושיש לו גם כזה.
|
אבא אמר לי שאני צריכה לדעת לשחות, כי עוד מעט החופש הגדול
ונלך הרבה לים ולבריכה גם עם המשפחה אבל גם עם הקייטנה, ושם
כבר כולם יודעים לשחות...
|
|
|
אתה חי?
יגאל עמיר מדבר
לעצמו. |
|
